כשקראתי את "אנושי, אנושי מדי" של ניטשה תמיד עמדה לעיניי העובדה שאין מדובר בספר פילוסופיה סדור שלו, כי אם ספר המכיל מכתמים עם רעיונות כאלה ואחרים, מחשבות שקופצות לראש ללא נימוק מתאים. ציפיתי שספרי הפילוסופיה ה"רציניים" באמת שלו יהוו משהו שונה.
ולפני כמה ימים נתקלתי במהדורה מתורגמת של ארבע מיצירותיו: פרשת ואגנר, שקיעת האלילים, הנה האיש ואנטיכריסט אך כאן שוב מצאתי ערימות מילים חסרות משמעות, כתבים שעל אף נושאיהם העמוקים אינם מכילים לא לוגיקה ולא טיעונים פילוסופים מממשיים.
במקום זאת נפרש לפניי מה שנראה מבחינת תוכנו כאבחון רפואי- הוא מקשקש על המצב הפיזיולוגי של הוגה כזה ואחר, מקשקש דברים על תחושות ומציע ניתוח פסיכולוגי בלתי מבוסס וצובע את הכול בצבעי "כן לחיים" ו"לא לחיים". האם זו אמורה להיות יצירה רצינית? והרי הוא אף נראה משעשע כשהוא כותב ב"הנה האיש" (סוג של אוטוביוגרפיה) על היסוד הבריא שבו, שנה לפני שהשתגע.
אם חושבים על זה לעומק, לפי התפיסה שלו שהגות פילוסופית נובעת מפסיכולוגיה שנובעת ממצב פיסיולוגי כזה או אחר, גם תורתו שלו היא תורה חולה משום שהגה אותה אדם חולה (ואינני מדבר רק על הטירוף, אלא גם על כאבי הראש והעיניים התכופים).
כולי תקווה ש"לגיניאולוגיה של המוסר" ו"מעבר לטוב ולרוע" יהיו באמת יצירות פילוסופיות ולא רק רישומים פסיכולוגים ורפואיים של אדם שאינו לא פסיכולוג ולא רופא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה