בדרך כלל ביום הזיכרון לרבין אני נוהג לשפוך חומצה על מחול השדים של השמאל סביב הימין. השנה אף הגדילו לעשות אנשי "שלום עכשיו" שהשתמשו במצלמות נסתרות בשביל להראות לנו ש-א. הפתרונות של חלק מאנשי הימין אינם עולים בקנה אחד עם "שתי מדינות לשני עמים" ו-ב. הם לא חושבים דברים טובים על אנשים בשמאל. בהחלט, זוועה שחופש הביטוי והמחשבה ניתן לכל אחד.
אולם השנה אשבור את המסורת, לא אוסיף שמן למדורת הדמגוגיה ובמקום זה אעסוק בנושא שהוא לכאורה הנושא המרכזי של יום הזיכרון הזה- הדמוקרטיה.
תנאי העסקה
אתמול, ה28 באוקטובר, היה יום מותו של אחד ההוגים הפוליטיים המשפיעים ביותר על הדמוקרטיה בצורתה המודרנית ולא, לא למדתם את שמו בלימודי אזרחות (דבר שהוא באמת בושה). התייאשתם (או גיגלתם למציאת תשובה)? מדובר בג'ון לוק, פילוסוף ורופא בריטי בן המאה ה-17 שלו אתם חייבים הרבה.
"מה בדיוק" אתם שואלים? את הרעיון שלכם ולי, מתוקף היותנו יצירי האל, ישנן זכויות טבעיות בלתי ניתנות להפקעה; בחיבור שלו באותו עניין, מסכת שנייה מ"שתי מסכתות על הממשל", קבע שלוש זכויות- הזכות לחיים, הזכות לקניין והזכות לחירות. אני מניח שבדרך זו או אחרת כל מערכת הזכויות הענפה שיש כיום התפתחה מתוך שלוש זכויות בסיס אלה.
אולם לא זה דווקא העניין כאן אלא התיאוריה המדינית שלו- לוק קבע שהמדינה הוקמה על ידי בני אדם בשביל שזו תגן על זכויותיהם הטבעיות והם מסכימים להגביל אותן בשביל אותה הגנה. זהו אם כן חוזה העסקה של הריבון: אתה תגן על זכויותיי ואני בתמורה ארשה לחוק להגבילן רק עד כמה שנדרש.
במצב אידיאלי הריבון יענה לאותם תנאים והאזרחים, שהם כאמור הבסיס לזכות הריבון להתקיים מלכתחילה, יפקחו עליו וישמרו על זכויותיהם. לצערנו, מצב אידיאלי אינו קיים במציאות למעט בכמה מקרים נדירים.
ניסוי מחשבתי קצר
דמיינו לעצמכם שישנה חברה ובה אחד מחברי הדירקטוריון מורה לעובד מסוים לעשות מס' פעולות לטובת החברה. אך כשהוא שולח את ההוראה הוא מנסח אותה בלשון כמעט מתחננת ופסימי שבכלל העובד יקשיב לו. למרות זאת, כשהעובד משיב לבקשתו ואף עושה את הפעולות, חבר הדירקטוריון שמח וטוב לב.
נשמע הגיוני? אני בספק, אולם זה המצב בדמוקרטיה הישראלית לכל הפחות- האזרח הקטן לא מצפה שיקשיבו לו, ברוב הפעמים חברי הכנסת אינם משיבים למכתביו ואם במקרה אחד כן משיב לאותו אזרח, הוא מאושר עד הגג. כך, על אף שכביכול הדמוקרטיה קובעת שהעם הוא הריבון, זה האחרון מרגיש שמצבו כאיכר פשוט באירופה הפיאודלית שמגיע לסף דמעות אם מועיל המלך, או נבחר הציבור, להקדיש לו כמה דקות של תשומת לב.
זהו היפוך המצב שהדמוקרטיה נועדה להביא ואני רואה את האשם העיקרי דווקא בציבור הבוחרים הישראלי- במקום שיפעל למען האינטרסים שלו ויתנהל באמת כבעל הבית של המדינה, הוא מתנהג כעדר כבשים חסר בינה שיעקבו אחרי הרועה שלהן גם אם זה מוביל אותן לאבדון.
עצומת, הפגנות והתנקשויות
דמוקרטיה בריאה אינה יכולה להתנהל בלי ציבור בוחרים עם שיניים; כל ניסיון להרכיב משטר דמוקרטי שדורש מהציבור אפס מאמץ נועד לכישלון מעצם רצונו ל"שלטון העם" בו השליט אינו צריך להתעסק בפעולות השלטון. לא, זו אינה דרכה של דמוקרטיה- העם צריך להפיץ עצומות, להפגין, להיאבק ולפעמים גם לבצע התנקשות פוליטית.
"מה?! התנקשות פוליטית כמעשה דמוקרטי?! זה הרי אומר ש..." כן, אפשר לראות גם את רצח רבין כפעילות דמוקרטית של אדם מתוך קבוצה הרואה את זכויותיו או/ו של חברי קבוצתו נפגעות ולכן יוצא כנגד מי שהוא רואה כמקור המדיניות הפוגענית- יצחק רבין. אין הדבר כמובן מעודד התנקשויות פוליטיות כמעשים פוליטיים לגיטימיים, או לחילופין מצדיק את רצח רבין. אני רק מציע לחשוב עליו כאקטיביזם אזרחי קיצוני.
הרי התנקשות פוליטית, מבחינת התועלת שלה, יכולה להיות רעה, סתמית או טובה: אם אדם רואה שההליך הדמוקרטי נדרס ושזכויותיו נפגעות, החוק מפסיק להיות תקף אליו ואם יש צורך דמם של אותם "דורסים" מותר. כאן נכנס עניין הטוב/הרע והסתמי: לירות בפקיד ביטוח לאומי הוא דבר סתמי, שלא ייתן לפעיל הפוליטי דבר; לירות בשר הממשלה שמתנגד להליך זה רע; ולחסל את אותו גורם פוליטי שמנהל את כל הדורסנות הוא טוב.
ההתנקשות היא אם כן אקטיביזם אזרחי מן הזן הקיצוני והמסוכן ביותר, זה אשר יכול להמיט אסון על אומה או להושיעה ולכן גם אין לתת את הכלי הזה בידיהם של אלה אשר עליהם אמר פיוטר קרופוטקין- "ישנם כמה אידיוטים שחושבים שניתן לשנות את מהלך ההיסטוריה בעזרת חצי קילו דינמיט".
להתלונן או לפעול- זו שאלה?!
הדיון בנושא מהם הקריטריונים להצדקת התנקשות פוליטית, אילו גורמים מצדיקים אותה ואילו לא וכו' לא ייכנס גם בספר עב כרס, בטח שלא בפוסט קצר. כל שרציתי כאן הוא להעלות על נס עניין שנזנח בציבור ושלצערנו יכול להתבטא בצורה קיצונית- פעילותם של האזרחים בענייני המדינה למען הגנה על ענייניהם. זהו רבותיי האידיאל בו אני תומך, אידיאל בו הישראלי הממוצע לא רק צופה בטלוויזיה, פולט לאוויר "כולם מושחתים" וממשיך בסדר יומו, אלא באמת עושה עם זה משהו.
בסופו של דבר זה מאבק או שיעבוד קוראיי, עד כדי כך פשוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה