לפני הכול וקודם לכל, הרשו לי להצהיר שהרעיון של ספרים מוקלטים או Audio books, הוא אחד הדברים המבריקים ביותר שהחברה המודרנית יצרה. סוף סוף מענה ראוי לכל החצאי שעות המתות של נסיעות ועזר אמיתי לאלה שזמנם קצר מכדי לשבת ולקרוא ספרים בדרך הישנה.
*
ומה שמעתי בנסיעותיי? את "הרנסאנס האיטלקי" ש-Aspernor Dei המליץ עליו ותודתי לו על המבוא הנהדר הזה לרנסאנס שסחף את ארץ המגף במאה ה-15; אולם התקופה הזו גדולה יותר מרק ליאונרדו ומיכלאנג'לו, מרפאל או בוטיצ'לי- גיאופוליטיקה, פילוסופיה של חינוך ומדינה, מוזיקה וספרות הם כולם מורשתה, ביחד עם דמויות שלבטח הביוגרפיות שלהן יהיו מדהימות יותר מכל פרוזה.
*
ומה הבנתי מהמסע הקצר הזה, הצעד הראשון במה שיהיה התחביב האינטלקטואלי החדש שלי? שהיציבות והשלום שמדברים עליהם כל כך הרבה, אינם בהכרח קריטיים לתרבות. יותר מזה- לנוכח המלחמות שקרעו את איטליה לגזרים, מבנה שלטוני בו רצח ובגידה היו דרכים מקובלות לעלות לשלטון והעוצמה והפאר הם אלה שהניעו בני אדם, אין שלא לתהות האם התרבות באמת משגשגת רק בעיתות שלום? או אולי התרבות אינה צמח כה עדין, אלא יותר ערפד מוצץ דם שמעניק לנו את תוצריו הטובים ביותר רק כשהוא חוגג במרחץ דמים.
מצד שני, להסיק כאלה דברים רק מתקופה אחת היא פזיזות ויש צורך לבחון עוד תקופות של התעוררות תרבותית בשביל לבדוק את הקשר בין מאבק ותרבות.
*
אולם גם אם זו פזיזות, הרנסאנס פיצח בשבילי את אחת האמירות של ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי": באחד העמודים (ומחלו שאינני זוכר היכן), ניטשה העמיד את האלימות, את הברבריות, כסוכנים של התרבות. באיזה מקום זה נשמע לי הגיוני- תרבות דגולה נוצרת כשאנשים מניעים את עצמם למעשים דגולים והנעה כזו אינה קיימת באנשים שבעים, שונאי מאבק וחסרי מוטיבציה.
מצד שני, כיצד ניתן לדמיין שהתרבות תשרוד בעידן של אלימות גדולה מדי? אולי היא באמת אינה יכולה לשרוד, או נכנסת (כפי שהוצע בחלק אחר של ספרו) לאיזה סוג של תרדמת.
הדבר היה לי כחידה, עד שהרנסאנס בה ופקח עיניי לאנשים דגולים וצמאי כוח, אנשי מאבק ועוצמה שהיו בעלי אינטלקט נדיר ואכזריות שלא נראתה כדוגמתה.
*
ומה המסר שיש להם, לרודני הדמים הללו, לנו אנשי העידן המודרני? מסרם הוא שהאדם אינו חייב להיות קריקטורה אנושית שמעוניינת רק להתחבא בכוך כמו עכבר ולשאוף לא לתהילה, למיצוי עצמי, אלא לרוגע והתנוונות.
אין בדברים אלה בכדי להטיל דופי בשאיפה לשלום, או החלטתם של אנשים להקדיש את חייהם לקירוב לבבות; לא, המסר כאן אינו של אלימות אלא של הבנה עמוקה יותר- השאיפה למיצוי עצמי, לעוצמה בשבילך ובשביל אומתך או אפילו בשביל האנושות כולה, אינן שאיפות שיש להגבילן להדוניזם מנוון או שגרה אפורה.
וכמובן גם המיצוי העצמי נהפך לאגואיסטי, מטופש ומיותר. בעידננו, המילים האלה נשמעות לרבים כאישור לכך שהם מרכזו של היקום; אין זו הכוונה- אדם שאינו יכול להעשיר את החברה כחלק מההתעלות העצמית שלו, הוא כעני שאינו יכול לדאוג לאף אחד אחר חוץ מעצמו. וככזה, גם ההתעלות העצמית שלו תהיה מעוררת רחמים במקרה הטוב.
*
ומה עכשיו? כבר שמתי את ידיי על גרסה אלקטרונית של חוקר אחר והשאלתי את הכתבים הפוליטיים של מקיאבלי (עיונים והנסיך). אני חושב שאלה בני לוויה ראויים להמשך המסע ואחריהם אולי אחזור אחורה לקיקרו, שהיווה השראה כה רבה לעידן התחייה האיטלקית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה