Vita

לנוכח סיפור שכזה רובנו נחוש איבה לרומלוס הבוגדני ונראה אותו כאדם רודף כוח וחסר עכבות מוסריות, המעוניין בטובתו שלו בלבד; מקיאבלי כמובן חושב אחרת- הוא מביא שני נימוקים חשובים מדוע דווקא מעשהו של רומלוס הוא המעשה הצודק וההגיוני ביותר שיכול לעשות מייסד (ובפרט מתקן) הבא להקים אומה:

א.      אדם בעל חזון, הבא להביא סדרים טובים לציבור בני אדם ולכנס אותם במסגרת חדשה, יתקשה לפעמים להסביר את נימוקיו בנוגע לתוכניתו לשותפיו המייסדים. יותר מזה- משום שבקהל מייסדים כזה יכולים להתערב גם כאלה שליבם נתון רק לשררה, הם ישתמשו בהליכים דמוקרטים בשביל לכבול את ידיו ורגליו של איש החזון או אף של קבוצת חזון. סופן של בעיות אלו הוא שהרעיון המקורי ייושם בצורה פשרנית ומצומצת יותר, דבר שיכול להפיל את כלל המפעל.

ב.      משום נטייתם של מקבצי אדם ליצור תבניות (ובמקרה של המתקן- נטייתן של מערכות לשמר את עצמן), הבא לשנות סדרים ולהקים חדשים נתקל בשתי קבוצות בעיתיות: הראשונה היא אנשי הסדרים הישנים, אלה הפוחדים למעמדם וטובתם לנוכח השינוי ולכן יעשו ככל שתשיג ידם בשביל להכשיל את מאמצו של המייסד/מתקן.

הקבוצה השנייה היא אלה התומכים בשינוי אולם פסימיות לנוכח יכולתו של האיש הפועל ופחד מפני כוחה של הקבוצה הראשונה, הופכים אותם במקרה הטוב לקבוצה שאינה מעניקה שום יתרון ובמקרה הגרוע מנסה להרפות את ידיו של גיבורנו; מעין ניסיון ל"רפורמה מתונה".

שני הגורמים האלה יחד ולחוד יכולים לערער על הצלחת מפעלו של זה הבא לייסד או לתקן סדרי מדינות בצורה דמוקרטית לחלוטין. לכן מעשהו של רומלוס מוצדק מן הבחינה הזו- הוא נהפך לדיקטטור בשביל לתת סדרים לרומא, שבעיניי מקיאבלי (ורוב אנשי הרנסאנס) נתפסה כשיאה של הציוויליזציה האנושית.

כמובן שגישה זו אינה מכשירה כל שרץ- הבא לקחת חייהם של אחרים ולהטיל שלטון יחיד למען טובתו האישית בלבד[1] ראוי למצוא את מותו על ידי המדינה או העם.

אולם יש שיטענו שאותו אדם ישתמש בגישה המקיאבלית כהצדקה למעשיו וזה אכן נכון, מצד שני רוב הדיקטטורים, שמעט שכל היה בראשם, אנסו כמעט כל פילוסופיה ואתיקה ידועה בשביל להצדיק את מעשיהם: לנין וסטלין את הסוציאליזם; מוסוליני והיטלר את הלאומיות; רוביספייר[2] את עקרונות ה"שיוויון, חירות, אחווה" והרשימה ממשיכה.

הדבר מדגיש שני דברים:

א.      צמאי כוח לעצמם ישתמשו בכל דרך בשביל להגיע למחוז חפצם. הם יוכלו לעוות כל אתיקה, לסלף כל תורה בשביל להוציא מהן את ההצדקות שהם צריכים להציג בפני חבר תומכיהם.

ב.      משום המניפולציות האלה, רבים הפילוסופים שמנסים להפוך את הגותם ל"חסינת-עיוותים" והדרך היחידה בשביל לדאוג שמשהו שתאמר לא יעוות הוא לומר שום דבר. הפחד הזה, מפני האפשרות ששמך והגותך יקושרו עם איזה רצח נורא או שלטון חשוך, מעקר לחלוטין את דרך חשביתך והופך אותה לבליל מילים חסר תועלת שיעלם בין דפי ההיסטוריה.

משום כך, עדיף להכריז שהמייסד והמתקן הבאים להיטיב עם אומתם רשאים לייסד שלטון יחיד לתקופה מסויימת בשביל זה, מאשר להגיד: "נכון שבצורה דמוקרטית רוב הסיכויים שהמפעל לא יצלח, אבל לפחות אין סיכוי שתיווצר דיקטטורה"; היגיון מודרני- עדיף שהאומה תמות, מאשר שתמצא עצמה חס ושלום תחת דיקטטורה.

ובכל זאת ועל אף כל הדברים, המחשבה שאיזה דמגוג צח לשון וחריף שכל יעלה לשלטון בדרך המקיאבלית טורדת את מנוחתנו. ובכן, בואו נחשוב על שתי אפשרויות במקרה כזה, בו באמת כוונתו של המייסד/מתקן אינן לטובת האומה והציבור: או שגדולי רוח אחרים, מהשלטון או העם, ישמידו את אותו סיכון לפני שיתעצם או שהדיקטטור יצליח וישתלט על המדינה. במקרה כזה, בו לא השלטון ולא העם הצליחו לעצור אותו, הרי שהדיקטטורה ראויה להם ואף יכולה להיטיב עמם- טעמה של החירות לאחר תקופת רודנות הוא מתוק הרבה יותר[3] ובשביל להפילו אנשים בעלי גדולת רוח יקומו לייסד שלטון חדש. אם חושבים על זה, דיקטטורה היא כהבערת השדה רגע לפני שזורעים את הדמוקרטיה.

סיכומו של עניין- אדם הבא לשנות סדרים, עליו להיות מוכן לעמוד בראשה של דיקטטורה ולקבל את האפשרות שאם יצלח מפעלו הזכות כולה לו ואם יכשל הרי שגם הכשלון כולו שלו. ועכשיו, לאחר שדנו בדרכו של המייסד/מתקן, עלינו לדון בסדרים ובמדיניות המתאימה לטובתה ושגשוגה של האומה.