Vita

תחילת עיוננו אם כן הוא בתרומותיה של הדת לאומה: ראשית, אם הלאומיות החילונית מאחסנת את צדקתה ומסריה בלבם של חבריה, הרי שהלאומיות הדתית מאחסנת את עצמה בנצח עצמו- אלוהים. ובעוד שחבריה הלאומיות החילונית יפקפקו, יחזרו ויתלשו לפי הזמנים, אלוהיה של הלאומיות הדתית יחזיק כנגד תלאות הזמן ויחזק את ידי חבריה כשהם יחושו שהנה שוקעת ספינת אומה.

שנית, על גבי האל (שהופך לחבר אם לא מנהיג האומה) ניתן למקם מערכת של ערכים וחוקים שחשיבותם ללאום קריטית אך קיימת בעיתיות לנמק אותם בצורה רציונאלית לחלוטין. למשל, מערכת החוקים של היהדות הם מלאכת מחשבת לאומית אולם אם אלה לא היו דברי אלוהים חיים, קרוב לוודאי שבמהלך תקופת ההשכלה היהדות החילונית הייתה זורקת את כולם בשביל ערכי הדמוקרטיה והליברליות (מה שחלקים ממנה עשו) ואנו היום היינו לא עם ולא לאום, אלא איזו מסה אנושית חסרת צורה.

שלישית, הדת מהווה מסגרת מקיפה הרבה יותר ממה שהלאומיות החילונית יכולה להיות- הדת נותנת חגים ומועדים, טקסים ותפילות שכולם מחזקים ומרוממים את חבריה ומחדירים בהם את הרוח הרצויה לבריאות הלאום. במיוחד חגים וטקסים על אירועים מכוננים וחשובים, אלה בהם מוטבעים עיקרי הלאום, מרעננים את החברה שוב ושוב ונותנים בקרב חבריה גדולי הנפש אירועים ודמויות חיקוי מרוממות שיעזרו להפוך גם אותם למגדילי תהילתה של האומה.

על אף כל היתרונות האלה, לרוע מזלו מקיאבלי נולד ומת נוצרי קתולי ודת זו,  שמייסדה הולך כשה לעולה והיא אינה מוגבלת ללאום יחיד אלא העולם כולו נועד לקבל את בשורתה, אינה יכולה לשמש כיסוד לבניית אומה.

אותו הדבר תקף גם לאסלאם- אולי דת זו אלימה יותר וייעודה לכבוש את העולם ולהחיל עליו את השריעה, אך היא עדיין מנוגדת לרעיון של מדינת לאום ולהגבלת שליטתה לאילו גבולות גיאוגרפיים ברורים; שתי דתות על-לאומיות ורצון להגמוניה עולמית.

לעומת שתיהן, עומדת היהדות כשריד חי יחיד מתקופות קדומות יותר של התרבות האנושית כשהזהות הדתית והלאומית נארגו שתיהן יחד למען יצירתה של אומה שמנהיגה הוא אלוהים וחוקיה הם דבריו. כך, היהדות (ללא עיוותי הגלות) מציגה בפנינו כל מה שאומה בריאה צריכה להכיל:

א.      אלוהים שהוא אינו קריקטורה של סבא זקן הדואג לנכדיו וכל כולו רחמנות וטוב, אלא דמות אלוה נקמנית, שואפת צדק ואכזרית. הוא כמובן גם אוהב ומרחם, אך צריך הרבה מילים ומניפולציה בשביל להפוך את אלוהי התנ"ך ל-רק "אל רחום וחנון".

ב.      חגיה וטקסיה של הדת סובבים תמיד סביב נושאים לאומים: היווסדותה של האומה (פסח), איחודה תחת דגל ואידיאולוגיה אחת (פסח וסוכות כחגים הממוססים הבדלים סוציו-אקונומיים); אזכור מתמיד של ארץ האבות ובריתה בכל טקס ותפילה. אבותיי נשאו תפילה שלוש פעמים ביום לירושלים ולשמה, מעשים ששמרו על שלהבת הלאום חייה.

ג.       דמויות המופת שלה אינם בהכרח רק שפלי רוח וענווים שהסתפקו בחתיכת לחם יבשה כל חייהם- אברהם, משה, דויד יהושע, שמשון, ישעיה ועוד רבים מציגים לא רק שאיפה לצדק אלא גם כוחניות בלתי מהוססת. הם גם דמויות מופת המסננות נטיות ליברליות-דמוקרטיות מעוותות: כשאדם מעלה על נס רק את הרחמים והאהבה, כיצד הוא יכול לחיות בכפיפה אחת עם רוצחי המונים כמשה או יהושע? הוא אולי יעזוב את הדת משום כך ואולי יחשוב מחדש בנוגע לאותם מעשים "לא מוסריים" לכאורה.

ד.      התורה עצמה מחייבת טהרה אישית וציבורית, תוך שהיא צורבת לתוך המאמין (המשכיל להבין במה הוא מאמין) צורה של אדם עליון הנישא מעל המציאות ובכל זאת שקוע עמוק בה. ערכים של צדק, מאבק, שאיפה למצוינות, כבוד, למידה ועוד הם כולם חלק מהאתיקה התנ"כית ביחד עם חוקים חשובים אחרים כחוקי דם, שיאמרו מה שיאמרו עליהם- הם אלה שהבטיחו את קיומו של הלאום 2,000 שנה ועוד יבטיחו את הישרדותו לעתיד לבוא.

לצערנו, על הטוב הזה גם גדל הרבה רעל- הגלות עיוותה את התיאולוגיה והפילוסופיה היהודית כך שתתאים מחדש לא לקיומו של לאום חזק, אלא של מיעוט נרדף, תוך שהיא מבטאת את תחושת חוסר הביטחון שהיהודי הגלותי סבל ממנה.

משום כך קיימים עדיין חלקים בעם שמחזיקים באותן התנהגויות שהתאימו לכפר בפולין של המאה ה-19: החרדים מייצגים מיאוס מן המציאות הזו תוך הדגשת העולם הבא במקום והעיסוק היחידי בתורה. גישה כזו מתפשטת מהחרדים לשאר היהדות והופכת אותה לנוצרית יותר ויותר בגישה מסרסת חיים וברידודה של האמונה, דבר שיכול להזיק לאומה; שמאלנים וימנים בעלי הגישה של "נשב ושקט ואולי לא נעצבן את הגוי החזק". גישה כזו, שנמצאת משני צידי המפה הפוליטית ומתבטאת בגישה מדינית מהוססת וותרנית, משחיתה את גישתה המדינית של האומה.

לכן, הבא לתקן את סדרי מדינת היהודים חייב לתת את דעתו על הדת וסדריה, שהם ארוגים בליבתו של הלאום וכשהחלק הדתי נשחת גם החלק הלאומי ידרדר.

מסקנות הדיון הן אם כן שהדת היא בעלת יתרונות אדירים ללאום ומנהיג שישכיל לרתום אותה לאומה יצליח בפריחתה. מצד שני, אם כבר האומה היא חילונית ומחלותיה אינן קשורות להיעדר דת, אל למייסד להכניס את אלוהים לבית שאינו רגיל לו- דבר זה יכול ליצור יותר מחלוקות וחוסר יציבות מכל דבר אחר.