Vita

על אף שמקיאבלי מהלל את הרפובליקה הרומאית, אין הוא יורד לפרטי פרטים מדוע הרפובליקה הייתה כה מוצלחת למעט אזכור עניין אחד, בו

 הוא רואה מרכזי לא רק להצלחה הרומאית אלא גם לעקשנות של העמים אותם הם כבשו- חירותו של האזרח במדינה.

מקיאבלי טוען שעם הנעשק תחת נסיכיו לא בלהט ילחם למען אומתו ונסיכיו משום שאין לו שום סיבה לבצע זאת- האם מישהו ירצה לתת את חייו בשביל אדם אותו הוא שונא ובשביל להבטיח שבניו ורכושו ימשיכו להיעשק תחת אותו טיראן? קרוב לוודאי שלא.

כמו כן עם שכבר הורגל בשלטון טירני יתקשה הרבה יותר להתנהל באופן חופשי ויינטה להמליך על עצמו מחדש עריץ; מקיאבלי מדמה את העניין לחיית פרא הנלקחת בשבי: אף שזו בהתחלה התנהלה בחירות גמורה, השבי הממושך השכיח אותה ממנהגיה הראשונים ואז כשהיא כבר משוחררת משביה אינה יודעת כיצד להתנהל כבת-חורין.

לבסוף, חירותו של האזרח והאפשרות להתקדם מעודדת אותו להצליח ולפאר את עצמו ואת מדינתנו. אין ביטוי ברור לזה יותר מתקופתו של מקיאבלי, הרנסאנס האיטלקי, אז פרחה האומנות, הספרות והמדע הודות לתאוות הכבוד והפאר של אצילים וסוחרים שנעו בין טעם מעודן לבנאליות. אולם לא משנה כיצד נחוש בנוגע לטעמם או סיבותיהם, החירות האישית שלהם דרבנה את התרבות האנושית קדימה.

לנוכח הצהרות שכאלה יכול הקורא לטעות ולחשוב שהדמוקרטיה הליבראלית המתירנית היא אם כן המדינה האידיאלית של מקיאבלי, המציעה לכולם חירות והדרך להרקיע לשחקים. "הנה", יצביעו בשמחה, "האומה המושלמת- אומה בה אין ולו מגבלה אחת על אזרחי המדינה". מחשבות שכאלה מעידות על חוסר הבנה מסוימת בנוגע לתפקיד אותה משחקת החירות בשגשוג האומה והצורך במגבלות קשות.

אפתח ברשותכם בכמה עניינים הנוגעים לפילוסופיה של אפלטון ואריסטו, שישמשו אותנו כהנחיה להמשך הדיון: לפי תפיסתם, כל דבר בעולמנו מורכב מחומר וצורה כשהחומר פושט ולובש צורה[1] באופן תמידי. אם נמשיך במטאפורה הזו, הנטייה הטבעית של החומר היא לחוסר צורה (בעיקר מטעמי אנרגיה).

כמו החומר הדומם, גם נטייתם של אנשים רבים היא להשקיע כמה שפחות זמן בהקניית צורה לעצמם[2] ומעדיפים לקנות צורה מן המוכן- החברה עצמה יוצרת תבניות של התנהגות ואישיות והם לובשים אותן בנוחות, בדרך כלל בהתאם לרקע חברתי ומשפחתי, או בהשפעת אירועים כאלה ואחרים. התוצר של המוניות כזו הוא שרוב האוכלוסייה פשוט שוקעת לתוך תבניות מוכנות מראש ובכך נרקבת באיטיות מבחינה אישית ומנטאלית. משום כך החירות בגרסתה הליבראלית המעוותת היא סכנה כה גדולה לאדם.

כי אם היה מובטח שכל אדם יניע את עצמו ליצור את ה"אני" שלו ולפעול למען מיצוי עצמי וחברתי[3] הייתי הראשון לקרוא- "תוציאו את האף שלכם מענייני אחרים! ימות השלטון, תחי האנרכיה!".  הבעיה שאין זה המצב: אנרכיה בשביל רבים היא הסרת כל עול אחראיות ואפשרותם לנהל את חייהם בעצמם וכראות עיניהם היא הכשרה לחיים של בזבוז זמן לריק. משום כך רבים בחברה מבזבזים את זמנם וחייהם בתבניות מוכנות מראש כשהם כולם מוקפים בתפיסות ובהשפעות המוניות. ניתן לומר אם כן שמוסר ליבראלי בימינו לוקח אנשים והופך אותם לפרות.

לצערנו, החירות האישית בגרסתה המודרנית אינה עוצרת רק בלנסות ולטמטם אותנו עד תום[4] אלא עולה במעלה ההיררכיה ומחסלת את המוחות היוצרים באקדמיה ובשלטון. כך תחומים כה חשובים לעשייה האנושית, כהיסטוריה או אנתרופולוגיה, הופכים לנחלתו המובהקת של הרלטיביזם המוסרי שמסרס אותם- קביעתה למשל של האנתרופולוגיה המודרנית, ש"אין תרבות אחת טובה מאחרת", מנוגדת לכל היגיון ולהיסטוריה כולה: אם אף תרבות לא טובה מאחרת, מדוע איננו רואים מדינה אצטקית או שומרית? מדוע הספרדים הצליחו לכבוש בכזו יעילות את אמריקה? ברור לנו שחייבים להיות להם יתרונות אחרים (ולא רק גיאורפים-פיזיים) שגרמו לתרבות אחת לשקוע לאבדון ולאחרת לשגשג. אך אם האנתרופולוגיה אינה עושה את זה, אלא רק מספרת לנו עובדות, היא נהפכת לבירוקרטית ומשעממת ולכן גם- ללא רלוונטית.

וכפי שהמקצועות ההומאניים האנליטיים, עליהם אנו נשענים בשביל ללמוד מטעויותיהם והצלחותיהם של אחרים, מתפרקים על ידי הליברליות גם השלטון עצמו מושחת עד כדי הפיכתו לפעמים לסכנה לאומה עצמה.

הסיבה לזה נעוצה בעובדה שבאופן מפתיע למדי, אין בדמוקרטיה ייצוגית תנאי קבלה ל"נבחרי העם" (למעט היכולת לגייס קולות). באריסטוקרטיה של דם ניתן להבין מדוע- המנגנון השלטוני מבוסס על ייחוס משפחתי ולא על כישורים כלשהם[5] ולכן אף אב לא יידרוש תנאי קבלה שעוד יוכלו לפגוע בשושלת שלו.

לעומתה, הדמוקרטיה הייצוגית מבוססת על הרעיון שהעם, הריבון, נותן לנבחרים מטעמו את האפשרות לנהל את המדינה לטובתו ולרווחתו של הלאום. לפי רעיון כזה, רק טבעי שהעם יעמיד תנאי קבלה למי שירצה להחזיק במושכות השלטון- פעילות קודמת לרווחת האומה, השכלה מתאימה ורוחב אופקים נדרש ועוד תנאים כאלה ואחרים שמעידים שמדובר באדם עם רגליים על הקרקע שמעוניין באמת לתרום ללאום ולא לעשוק אותו.

לצערנו, המציאות היא אחרת- מתאגדים אנשים של גדולת רוח (או חבורה של אפסים) להקים להם מפלגה בשביל  לקדם את רעיונותיהם. בשני המקרים, על הליבה המקורית מתווספים עם הזמן אפסים צמאים לכוח וכסף שמוכנים ללבוש כל אידיאולוגיה בשביל שאיפותיהם[6]. אם הליבה של המפלגה היא של אנשים מוצלחים, נותנים האפסים לכמה מהליבה להיות בראש רשימת הבחירות בשביל להסתתר מאחוריהם; כך גם תעשה מפלגת האפסים- מאחורי אחד נבחר, יסתתרו להם הרבה אפסים שרק ימתינו שהעם יבלע את הפיתיון וייתן להם להיכנס.

לכן אל לנו להתפלא שהשלטון במצב כה רע- אגודות של אפסים מסתתרים בצילם של ראויים לשלטון ואלה, כמו נשא של ווירוס, מכניסים את האפסים האלה למוסדות הממשל ובית הנבחרים ויונקים מאיתנו עד תום. אך בחברה בה כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה בלי שום דרישה, מדוע שהחברה תדרוש משהו ממנהיגיה?

מהסיבות שנאמרו לעיל, יש לעמוד מחדש על משמעות המילה "חירות"- חירות היא אינה הסרת עול כל מסגרת וחוק. מצב כזה הוא חופש, כש-"חופש אינו אלא היעדר השלשלאות". זה מצב שאינו עומד בפני עצמו ולכן אם הוא נהפך למטרה אישית הוא מותיר את האדם בתחושה של ריקנות כי הרי אף המטרה של חופש מוחלט- מגבילה את החופש.

החירות לעומת זאת מושגת כשאנו שמים לעצמנו מטרות וחוקים בשבילן ועל פיהם ננהל את חיינו. החירות היא המצב בו אנו בוחרים באילו שלשלאות לכבול את עצמנו ובשביל אלה מטרות נפעל וזו הסיבה שמדינות בנות חורין משגשגות- לאינדיבידואל ניתנת האפשרות ליצור לעצמו תבניות וצורות בשביל פיתוחו האישי.

לפיכך המדינה מחויבת לחירותם של אזרחיה בכך שהיא מגנה על זכותם לחירות ונותנת להם את הכלים כיצד להשתמש באותה חירות לשם מיצוי עצמי ולאומי. זאת ניתן לבצע בכמה דרכים:

א.      החינוך של אנשים חייב להציע את הכלים לעיצוב החירות האישית ולמיין אותם למערכות שונות שיעזרו להן לממש אותו: המערכת החינוכית הראשית, שמנסה להציע חינוך דומה לסוגים שונים של אנשים, צריכה להיות מוחלפת בחינוך יותר ממוקד; כמובן שצריכים להיות מקצועות ליבה, אבל שילמדו בצורה שונה מהיום ותוך רצון לסקרן את התלמיד. בדרך כלל מקצועות שהם אינם קריטיים לתלמידים, ילמדו ביתר עניין.

ב.      מוסדות השלטון ראויים שיתקבלו אליהם אנשים שבחרו לפתח את עצמם למען האומה. אנשים כאלה, שהנדיבות והדאגה לקהילה הם חלק מעצמם, ידאגו להתאים את עצמם לתנאי הקבלה שיוכתבו ואז העם ייתן להם את ההסכמה לנהל את ענייניו המדיניים.