Vita

מהי בעצם "אכזריות"? התשובה הראשונה שנרצה להשיב- היעדר רחמים, אך אדישות היא היעדר רחמים (או כל רגש אחר) והאם אדם אדיש הוא אכזר? לפי חלק אולי כן, אולם אז מה היו הנאצים- בסך הכול "אדישים"? לא, אם ישנן לתפיסתנו "פעולות אכזריות מטבען" הרי שחייב להיות מרכיב פעיל לאכזריות.

אולי בעצם המילה שאנו מחפשים אינה "אכזריות" כי אם "רשעות"? אבל אז הרי ברור שאדם רשע הוא גם אכזר- וכי רשע מגלה מידת רחמים? אז מדוע אם כן כפל הלשון הזה, אמירת הברור מאליו? אולי מפני ש"אכזריות" הוא בסופו של דבר מונח מרוקן מתוכן? אפשרי בהחלט.

יש אם כן לאפסן את המונח הזה של "אכזריות" להמשך הדרך ובחינת דרכיה הנכונות של המדינה משום שאם נחליט שלא נרצה להיחשב ל"אכזריים", עוד נגלה שדווקא זו האכזריות לשמה.

ואם משחקי המילים והמשמעויות האלה לא שכנעו אתכם, אולי תעדיפו דרך אחרת להסתכל על זה- האם מידת הרחמים תורמת לבני אדם? האם

 ההכרה בסבל של האחר תורמת לו או לנו? אינני חושב כך ואולי דווקא ההפך הוא הנכון-

אם ניוותר רק "מרחמים", כלומר מזדהים עם סבלו של הזולת ומעוניינים להקל על סבלו תוך שהוא מושם כחלש וכנמוך יותר מאיתנו, אנו: א' משחיתים את זממנו לריק ב"הזדהות" ו-ב' כובלים את האדם אלינו, כבעל חוב שמעכשיו יהיה חייב לנו על הרחמים שהפגנו. עדיף יהיה אם במקום לרחם על אנשים, היינו טורחים לעזור לאלה שראויים לעזרה ולא מותירים בהם את התחושה שהם חייבים לנו משהו[1].

וכשיושלכו הרחמים הצידה, יעלם גם הפחד (או השאיפה) להיראות אכזרי.בסופו של דבר העניין יהפוך אותנו לאנשי מוסר אמיתי, כאלה שמחלקים את המעשים לדברים מועילים ומזיקים ובכך לא נכנעים לאילו "מושגי צללים".

דוגמה מצוינת לנזקיהם של רחמים וחוסר הרצון באכזריות היא השליטה הישראלית ביהודה ושומרון- מצד אחד כיבוש, מצד שני רצון לתת אוטונומיה. אנו מתנהלים במין דרך ביניים מטופשת שרק מגדילה את הסבל ומאריכה את הסכסוך. העדפתנו אם כן לא לפתור את העניין בצורה אכזרית (או בכלל) היא אכזרית.

ועוד נעסוק במדיניות הזו, זו של "שביל הזהב" ונתיב החמורים[2], כשנגיע לניתוח המצב המדיני שלנו כאן.

לכן אם עדיין לא השלכתם את הפחד מאכזריות- עשו זאת עכשיו ואל תסתכלו לאחור: ההרגשה תהיה קלילה יותר, ההרמוניה שלמה יותר וברגליים קלילות יותר נוכל לעסוק בכפפות המשי ובאגרופי הברזל שעל השלטון והאומה להפעיל בהתאם לזמנים.