2/2010
שמשון, שמשון- לאן?
בתורת המשחקים ישנם שני סוגים של שחקן אי-רציונאלי: הראשון הוא שחקן רציונאלי שמעמיד פני מטורף בשביל להשיג את היתרונות שלו; דוגמה לכך היא צפון קוריאה - קים ג'ונג איל עדיין לא הורעב למוות או נתלה בפלישה צבאית של המערב משום שהוא מתנהל כמטורף ולכן השחקנים האחרים אינם יכולים לדעת עד כמה ניתן למתוח את הגבול לפני שהוא יתקוף; טירופו הוא בטחונו.
הסוג השני הוא שחקן אי-רציונאלי במהותו: הוא אינו מתנהל בהתאם לאיזו לוגיקה ברורה וגישתו מושפעת פחות על ידי מדיניות בעלת עקרונות ברורים ויותר על ידי קפריזות וחלומות בהקיץ. שחקן כזה יום אחד ינהל מלחמה, בשני שלום ובשלישי שוב מלחמה; ומדינתנו היקרה היא אחת השחקניות היודעות היטב את דמותו של המטורף בנפשו.
מתי מדינת ישראל החלה להתנהל על ידי אשליות וחוסר הבנה? ממתי הרציונאליות הקרה ו"היגיון המדינה" של רישלייה הוחלפו ב"שלום עכשיו(!)" או בהססנות של המחנה הלאומי? קשה לעמוד על נקודה ברורה אך ברור לנו שאשליות ליוו אותה עוד כשהתוכניות להקמתה היו רק על הנייר.
דוגמה ברורה לאשליות האלה היא הדיון בתנועה הציונית בנוגע ליחסם של ה"מקומיים" אלינו ואם תשאלו- "איזה דיון?" אשיב: זו בדיוק הנקודה- לא היה! הרצל צייר לו באלטנוילנד חזון של דו-קיום מלא בין ערבים ליהודים ולא הוא או אחרים טרחו לחשוב על יחסה של האוכלוסיה הלא-יהודית בארץ בנוגע לתוכניות הציונות. 
גרוע מזה- כשההתיישבות החלה והמאורעות פרצו חלקים בנו העלו את האשליות של חלוקה טריטוריאלית של א"י, הקמתה של מדינה דו-לאומית או שכל שצריך לעשות הוא לתת לחבורת האנאלפביתים כסף ומים זורמים והם יפסיקו להיאבק. כל הרעיונות האלה מעוניינים ב"פתרונות צודקים" בהתאם למסגרת ההומאנית-דמוקרטית של הוגיהם ובמסגרת זו הפשרה היא המועלת על נס; לנקודה הזו עוד נחזור.
ז'בוטינסקי היה יחיד בהבחנתו שהמאבק בין הערבים ליהודים נושא אופי לאומי ולכן הערבים לא יסכימו להשלמה עם מדינה יהודית בארץ-ישראל על-ידי חלוקה טריטוריאלית או מיני הטבות חומריות. הפתרון שלו לבעיה נמצא בקו אחד עם הגישה המקיאבלית: "קיר הברזל"- עוצמתה וחוסר פשרנותה של המדינה היהודית יהפכו את המערכת המוסרית/תרבותית שלה למסגרת בו ינוהל המאבק ואז הערבים ישלימו, ברצון או שלא, עם קיומה של האומה.
לצערנו הליכוד, המפלגה שאמורה להמשיך את המורשת הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי, נהפכה עם השנים מימין למרכז והוכיחה שהיא אינה מייצגת נאמנה את המורשת האידיאולוגית שלה: החל בהסכם השלום עם מצרים, המשך בהסכם וואי של נתניהו וכלה בהתנתקות של שרון שהעובדה שהוא הצליח לבצע את המחטף הזה מעידה על ריקבון מבני וערכי במפלגה שמי יודע אם נעלם כש"קדימה" קמה.
מנקודת התחלה כזו ניתן להמשיך ולהכות בכל אחת מהמפלגות והמחנות על הטעויות המטופשות שלהם: הסכם אוסלו של השמאל, ההיסוס המתמיד של הימין, החתרנות של פרס והתמימות של בגין והרשימה ממשיכה עד אין קץ. יש המתענגים על להכות את מחנה היריב ואחרים את שני המחנות; אנחנו לא נצעד בדרכם.
במקום זאת יש להעלות כמה שאלות נוקבות במיוחד בנוגע למושגי יסוד של השיח הפוליטי הישראלי והמדיניות שלה בסכסוך עם העולם הערבי ועם ה"עם" הפלשתיני:
1. מלחמת אין ברירה.
2. "אם לא נפתח במו"מ- תהיה מלחמה".
3. היחס לשטחי יהודה ושומרון.
4. השלום עם מצרים.
5. פתרון צודק.
כל אחד מאלה מייצג תפיסה בעייתית שלנו על המציאות האזורית ועל הדרך בה יש לנהל את הדיפלומטיה הישראלית. כמו כן כל המפלגות מתייחסות למושגים ולגישות האלה, משתמשות בהם ומנוהלות על ידיהם- איומי ההפחדה של קבוצות בשמאל שללא משא ומתן תפרוץ מלחמה, האמביוולנטיות של הימין בנוגע ליו"ש (כן להשתלט, לא להשתלט) והאמונה של כולם שיש כזה דבר "מלחמת אין ברירה".
נפתח בפרה הקדושה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני שעד היום לא ראיתי אפילו ניסיון אחד לגעת בה: רוב התנועות שואפות לפתרון צודק של הסכסוך ואלה שלא, כמו כ"ך, פשוט מתעלמות ממנו ואינן תוקפות את עצם הרעיון של "פתרון צודק" אלא את האפשרות שהפתרונות האחרים ינכסו לעצמם את התואר.
אם הפנמת את התובנות שהגענו אליהם בפרק על הצדק המדיני אתה כבר יודע מה הבעיה באידיאל של "פתרון צודק": צודק למי? לפי המסגרת הדמוקרטית של הצד הישראלי הפתרון הצודק הוא בפשרה בין שני הצדדים. לעומתו, במסגרת ההיסטורית-תרבותית של ערבי הארץ הפתרון הצודק הוא להעלים את המדינה היהודית.
אם מישהו חושב על להאשים אותי בדמגוגיה בנוגע להצהרה האחרונה, חשבו על התנועה הציונית ושיבתנו ההיסטורית לארץ מנקודת המבט שלהם: חבורת מהגרים אירופאים, עם הטענה המוזרה שהם "העם היהודי", מתחילה להתיישב בעבר הירדן המערבי, לקנות שטחים ולהקים יישובים. באותו זמן בו הם באופן מעשי משפיעים על המאזן הדמוגרפי ומשתלטים על אדמות, בריטניה מכירה בזכותם לבית לאומי ותוכניות לחלק את הארץ מועלות.
אתם, על אף שרובכם הגעתם רק בסוף המאה ה-19 או בשביל למצוא עבודה ביישוב היהודי, מסרבים לחשוב על למכור את ה"מולדת היקרה" וכשהלאומיות הערבית מתפשטת במזרח התיכון גם אתם רוצים להשתתף במאבק למען אומה ערבית גדולה ואויביכם שלכם הוא היישוב הציוני. אולם על אף מאמצים כנים להשמיד אותם במאורעות של שנות ה20 וה30 ובכמה וכמה מלחמות ומתקפות טרור, היהודים אינם נכנעים והמדינה היהודית מנצחת ומתפשטת עוד ועוד.
אולם אז מגיעה נקודת מפנה- האינתיפאדה בשטחים הבהירה לציונים שיש "בעיה פלשתינית" וביחד עם המשך הפעילות בלבנון, שעושה רע לתודעה הציבורית של הציונים, מתחילים מגעים בין ממשלת ישראל לאש"ף והדרך להסכם אוסלו, לגלי הטרור ולשבירתה של ישראל מתחיל.
עדיין לא מסכימים איתי? חשבו על השינוי שהמדיניות הישראלית עברה במהלך העשורים הודות לטרור הפלשתיני והערבי, הודות להקזת דמה של חברה שהחלה להיהפך לחברת צרכנות מערבית טיפוסית. אם פעם אף לא אחד חשב על עזיבת יו"ש, היום הרעיון הזה נמצא בליבה של כל תוכנית מדינית מרכזית. והאם נהיה מוכנים לתת גם לפליטים פלשתינים להיכנס לארץ ולשוב "לעריהם"? כרגע לא, אך מי יודע מה יהיה אחרי עוד איזו אינתיפאדה- ארגוני השלום יבהירו לנו שבאר-שבע היא שטח כיבוש והעולם ידרוש מאיתנו לקבל רק "כמה מאות אלפים" של פליטים, כמחוות רצון טוב.
המציאות הפשוטה היא ש"פתרון צודק" אינו בנמצא- הודות לעובדה שעמדתנו נשחקת עם הזמן אין שום סיבה שהערבים יסתפקו על משהו חוץ מרובה של א"י ולנו אין סיבה אפילו להתחיל לשקול חלוקה, לא כשחלופות אחרות עדיין לא מוצו: עידוד הגירה, פתרון בעיית הפליטים על ידי נציבות הפליטים של האו"ם, השתלטות דמוגרפית על כל חלקי הארץ ואף טרנספר לירדן עם פיצוי כספי מתאים לאלה שיעשו זאת מרצון.
פתרונות אלה הם "פתרונות יעילים" לשני הצדדים על ידי הפרדה וחיסכון בחיי אדם לעתיד לבוא; "פתרון צודק" לעומתם רק ידאג ששתי הקבוצות יהיו תקועות אחת בשנייה ויעודד את המשך המאבק ביניהן. אחרי הכול- ת"א וחיפה הכבושות גם ראויות למאבק למען שחרורן.
אחרי "פתרון צודק" מזנבת לה הטענה שנשמעת פעמים כה רבות- "אם לא ננהל מו"מ לשלום הם יפתחו במלחמה" והדבר כבר הושמע בנוגע לפלשתינים שללא ערוץ מדיני יהפכו ל"מתוסכלים" או הסורים שעם צבאם מטיל האימה יתקפו אותנו אם חס וחלילה לא נשב מיד על שולחן המשא ומתן.
הנקודה המוזרה, לי לפחות, בכל העניין הזה הוא שמי שאנחנו רוצים לעשות איתו שלום קרוב כל כך לפתוח במלחמה; אם סוריה מוכנה לצאת למתקפה בגלל קיומו או אי-קיומו של מו"מ, מדוע יש להניח שאחרי המו"מ היא לא תצא למתקפה? ועוד לאיים במלחמה בשביל להתחיל מו"מ לשלום? נשמע לי כאילו אנחנו מנסים לעשות שלום עם אויב והרי ידוע ששלום עושים אויבים לשעבר, אחרת השלום הוא לא יותר ממלחמה קרה.
מצד שני, משום שכמה מעצבי דעת קהל מלחיצים את כולנו שמלחמת גוג ומגוג מחכה לנו מעבר לפינה, הימין לא יכול להגיד "אין תוכנית לשלום ולא מתכוונים לנהל מו"מ לשלום" כי אז הוא יואשם ב"קיפאון", "עמידה במקום" ועוד מיני ביטויים שכאלה שכול כולם מזדעקים מהמצב בו איננו מבזבזים זמן ומשאבים על שיחות, מחוות ושאר טקסים חסרי תוכן והשפעה שנהפכו לכמעט שגרה במדיניות שלנו.
אפשרי שתקפות הטיעון הזה בעיניי חלקים מסוימים מהחברה נובע מהשיטיון של המילה "שלום" בהקשריה השונים עליהם: כל פעם שאיזה מנהיג ערבי מדבר על שלום הם זוקפים אוזניים, הם דורשים "שלום עכשיו" כילד חסר סבלנות ומידת ערנותם מתערפלת כשהסכמים שונים ומשונים נחתמים. דוגמה לכך הוא לא אחר מאשר הסכם השלום שלנו עם רפובליקת מצרים הערבית.
מאז 1979, אז הסכם השלום נחתם, מצרים מתנהלת כמי שאינה שרויה בשלום אלא במלחמה קרה. כמה דוגמאות לכך:
1. ב1980 הודיעו איגודי העובדים של מצרים שהם מחרימים כל קשר עם ישראל וכל מי שינסה ליצור קשר כזה. כשעלי סאלאם ביקר בישראל ב1994 הוא זכה לקיתונות ביקורת מצד הקהילה האינטלקטואלית של מצרים ואף נעשה ניסיון לסלקו מאגודת הסופרים המצרית.
2. מי לא זוכר את הסערה מסביב ל"רוח שקד"? כשהסרט המפוקפק עלה לשידור והזכיר גם טענה על רצח שבויי מלחמה מצריים, מיד קפצו חברי פרלמנט במצרים בשביל לבטל את הסכם השלום איתנו.
3. ב2006 סקר שנערך בקרב מצרים בני 18 ומעלה העלה ש92% מהם מגדירים את ישראל כמדינת אויב ומידת האנטישמיות המתבטאת בפרסומים אינו מעודד. להפך- עורכת דין מצרית המליצה שכחלק מהמאבק בכיבוש הישראלי גברים ערבים יטרידו מינית נשים ישראליות! אכן, לפחות האינטלקטואלים תומכים בשלום איתנו.
4. מצרים היא מדינת עולם שלישי שגובלת בישראל, לוב וסודן. בהנחה שלוב וסודן לא הפכו לשתי מעצמות צבאיות עם ציוד חדיש, מדוע מצרים קנתה בין 2001-2004 ציוד צבאי בהיקף של 6.5 מיליארד דולר? בשביל מרד איכרים? אני בספק.
הרשימה ממשיכה עוד ועוד עם הוכחות לכך שאנו מנהלים מול מצרים מלחמה קרה ולא "שלום קר". אם תרצו, אפשר גם להוסיף לקלחת עדויות על תוכנית גרעין מצרית שמתנהלת לה בחשאי.
על אף כל הדברים האלה מצרים אינה נתפסת כאיום והציבור וקברניטי השלטון ממשיכים להתייחס אליה כבעלת ברית. משום כך הנחנו שהיא תפעל ביד קשה כנגד ההברחות לעזה, משום שאלה אינטרסים משותפים לשנינו וקרוב לוודאי שביום בו תיפול הדיקטטורה החילונית לידי האחים המוסלמים אנחנו נהיה עם המכנסיים למטה. אך לא נורא, לפחות יש לנו כרגע "שלום".
שני הנושאים האחרונים הם: היחס ליו"ש ומושג "מלחמת אין ברירה" שנראה שהם קשורים אחד בשני בדיון הפוליטי בישראל ולכן יוקדש להם פרק נפרד בשביל בחינה מעמיקה יותר של אחד הנושאים הטעונים ביותר בחברה הישראלית.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה