Vita

התיוג "מלחמת אין ברירה/יש ברירה" הוא, כפי שניתן ללמוד מהשימוש שלו בזירה הפוליטית, סמן של לגיטימיות המלחמה בה ישראל מעורבת- מלחמת העצמאות היא "מלחמת אין ברירה" ולכן היא חיובית וכיבושיה טובים (עוד נגע בנקודה הזו) ולעומתה מלחמת לבנון הראשונה היא "מלחמת יש ברירה", כלומר חסרת לגיטימיות או הצדקה בעיניי זה המתייג אותה כך.

מערכת התיוג הזו היא התוצר של רעיון פשוט: המלחמה היא דבר נורא שאין להשתמש בו אלא כמפלט אחרון למען "ערכים מצדיקים",
 קרי ערכים שיצדיקו אותה, כדוגמת שמירת קיומה של האומה. רעיון כזה יוצא כנגד עמדתו של התיאורטיקן הצבאי קארל פון קלאוזוביץ ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות" ומציב צורת מחשבה משוללת תוכן ומשמעות שהגישה המקיאבלית אינה יכולה לקבל-

ראשית התיוג של מלחמה כ"מלחמת אין ברירה" הוא יותר ניסיון של החברה למרק את מצפונה מלהצביע על "חוסר ברירה אמיתי" מהסיבה הפשוטה שתמיד אפשר להתגלגל לצד הדרך של ההיסטוריה ולמות. ונאמר והחברה הזו אינה רוצה למות (דבר לגיטימי) עדיין יש לשאול מהו המדד ל"הישרדות האומה"- האם זהו החירות שלה, או רק קיומם הפיזי של חבריה? ואם גם החופש שלה, מדוע לא גם השגשוג שלה שקשור בקשר הדוק להישרדות שלה? והרי משום שנסכים שאין הבדל בין איום קיומי ברגע זה לאחד שיהיה כך בעוד חמש שנים, הגבול בין "מלחמת אין ברירה" ל"מלחמת ברירה" נהפך נזיל עד לא קיים.

יהיו את אלו, שלאור ההיסק הזה, יתכחשו למלחמה בכלל ויטענו שאין מלחמה צודקת, ברם העמדה הזו לא מעניינת אותנו משום היותה אובדנית במציאות שלנו. לעומת זאת ההיסק הרציונאלי והמקיאבלי יותר הוא שמלחמה ומאבק הם אף לא מעשים שניתן לכפות על אומה. ארה"ב לא הייתה חייבת "להיגרר" למלחמת העולם השנייה, היא רצתה בכך ברגע שהיפנים תקפו את פרל הארבור. ישראל, כמוה, החליטה במלחמת ששת הימים לצאת למלחמת מנע על האויב ואין דבר לא צודק בהיותנו התוקפן.

ההבנה ההכרחית היא שצמד המינוחים מלחמת אין/יש ברירה מערפל את המחשבה שלנו וכובל את ידינו- פוליטיקאי ממולח יוכל לצייר כל מלחמה כמלחמת אין ברירה ואי הכרה בהיותה של המלחמה כלי מדיני והגבלתה לכל מיני תעלולים אינטלקטואלים של "הגנה עצמית"  ועילות מלחמה מוצדקות  יסרסו את המחשבה המדינית של הלאום[1].

עניין שני הוא "הכיבוש", השיקוץ המיתולוגי[2] שהשמאל נהנה להפיץ בכל רגע פנוי ומהווה את ההסבר המושלם לכל רעה חולה- החל מההתנהגות בכבישים (הכיבוש הופך אותנו לאלימים מדי), עבור בפערים חברתיים הולכים וגדלים (כי כ-ו-ל הכסף הממשלתי מושקע בהתנחלויות שכל אחת מהן, לפי תיאורי "שלום עכשיו", היא יישוב יוקרה[3]) וכלה בהיות המלפפון חמוץ (בגלל הכיבוש!).

הבעיה האמיתית עם חבלי המולדת של יהודה ושומרון היא שאין לישראל מדיניות ברורה בנוגע אליהם: אנו יכולים לבטל את הרש"פ, להכניס את הפליטים הפלשתינים בצל כנפי נציבות האו"ם לפליטים ולעודד הגירה של פלשתינים בד בבד עם עידוד צמיחת יישובים יהודים בריכוזים ערבים והבאה לידי מצב של טרנספר מרצון או שלא מרצון. אך כמובן- מדיניות אתנית אינה עולה בקנה אחד עם ערכים ליברלים ובכלל, רק פאשיסטים שוקלים כאלה דברים נוראיים.

אם לא נגרש את הערבים, ניתן תמיד לספח אותם ולהביא את חבלי המריבה תחת שלטון ישראלי. עד כמה שהמעשה יכול להיות פשוט, אליה וקוץ בה- רבים מפחדים מפני השטף הערבי שיחסל את צביונה היהודי של מדינת ישראל. אז גם הסיפוח ונרמול האזור יוצאים מן התמונה.

"בסדר", אמר לעצמו איזה הוגה פוליטי, "אם לא נגרש אותם ולא נספח אותם- ניתן להם מדינה!" והוליד את רעיון שתי מדינות לשני עמים. על הרעיון הזה כבר נשפכו קיתונות ביקורת: סיכון של אזורים חשובים אסטרטגית, כרסום הבסיס להצדקת ישיבתנו בארץ, הקמת מדינת עולם שלישי 20 דקות מת"א והרשימה ממשיכה עוד ועוד. גם לתת להם מדינה הוא לא הרעיון הטוב ביותר.

המדיניות האחרונה ברשימה היא מדיניות אמיתית של "כיבוש": נבטל את הרש"פ, נקים נציבות ישראלית, נוציא להורג מרכזי כוח מסורתיים של החברה ביו"ש ונציב אחרים, נעשוק את המקומיים עד תום מבחינת כוח אדם זול ואדמות ולאחר כך וכך שנים של קולוניאליזם מדינת ישראל תהיה גדולה יותר, הישראלים יהיו קרוב לוודאי מושחתים יותר ומהמקומיים תיוותר קבוצה מעורערת וצמאת נקם. גם לא אופציה חביבה.

לכל אחת מהאפשרויות שנמנו לעיל יש בהחלט חסרונות ביחד עם יתרון ברור אחד- הן מהוות מדיניות ברורה, בניגוד למה שמתנהל כיום ביהודה ושומרון: מצד אחד הממשלה מעודדת בנייה של התנחלויות, מצד שני היא אינה מתנגדת לשתי מדינות לשני עמים, מצד שליטה היא שולטת הלכה למעשה בהתנהלות הפלשתינים ומצד רביעי מנסה עד כמה שאפשר להקל את חייהם. בקיצור- חוסר החלטיות שגורם לבזבוז משאבים וחיי אדם של שני הצדדים.

הכיבוש אינו משחית, ההססנות כן. אירופה של ימי הקולוניאליזם הייתה הקרקע הפורייה ממנה צמחה הנאורות המהוללת של תקופתנו. לעומתה, ישראל של ימינו אינה יודעת מה לעשות ביהודה ושומרון והדבר מתבטא בפשעים מוסריים חסרי כל תועלת, מפעל התיישבות חסר תוכנית ובזבוז משאבים.

אם יש ברצוננו לשגשג בארץ האבות עלינו לבחור מדיניות בהתאם ל"היגיון המדינה" ולהשקפה המקיאבלית: לא מדיניות שתתאים לנטיות ליבו של כל אחד, או לערכים והנחות יסוד נסתרות שמשטים ביכולת השיפוט שלנו- אין להירתע ממעשים "לא הומאניים" או "נאצים"; אלה רק תגיות שמשמעותן האמיתית אינה ברורה אף למתייג. כך גם אין לנהות אחרי תגיות של "פתרון צודק" או "מוסרי" מאותן סיבות בדיוק.

חידוש הלאומיות היהודית ושגשוגה דורשים החלטות קשות אך החלטיות שמחויבות להסתכל מעבר לסבל הנוכחי על הרווח בעתיד. במדיניות אין מקום להתייחס למעשה עצמו, אלא רק לתוצאתו.