Vita

אל מול שערי אושוויץ האדם ההגיוני מאבד אמון באדם, ההומאני באלוהים.

הנה הגיע לו יום העצב, הזעם והלמידה, היום בו אנו עומדים דום לזכר שישה מיליון אחינו שנרצחו על ידי אירופה[1] ותוך ההבנה בחשיבות שגשגה של המדינה היהודית בארץ ואי-אמון מלא בהבטחות השלום של גויי המערב וחשד מתמיד בגויי המזרח משום הבטחות השמד שלהם.

אולם לצד התובנות המחכימות האלה, לצד ההתבוננות המפוכחת בזוועות, עומדים גם רגשות זעזוע ותהומות שנאה ובלבול שמכרסמים בתודעת היחיד והחברה, תהומות מעליהן מרחפת רוח השאלה הכה מפגרת, הכה מסוכנת, שיש חובה להדבירה- "כיצד אלוהים הרשה זאת?".

ברם לפני שנפנה לשחוט את התפלץ ברור לי שבעולם הבינארי והמקטלג שלנו הדיון כאן אולי לא יהיה ברור לחלקכם ולכן אבהיר עוד כאן- אין מטרתו של הדיון בשאלת קיום אלוהים ואין זה מעניין אותי אם אתה הקורא הוא חרדי ירא שמיים, מסורתי נזכר שמיים (לקראת חגים) או כופר למהדרין. הדיון נועד להיגיינת הלאום, לא להגנת יסוד התיאולוגיה.

הלבשת תיק פסיכולוגית

שאלת "כיצד הרשה זאת אלוהים" טומנת בחובה הנחה מסוכנת: מפעל השמד הנאצי, הרייך השלישי הרצחני והיטלר כפיהרר של גרמניה היו דברים בלתי נמנעים, דברים שבני אדם לא יכלו לעצור ולכן, כמו כוח טבע, האחראיות למניעה מועברת לאל. על אף שזה לא מה שחושבים אלא שמטיחים את השאלה, זה ההיגיון שעומד בבסיסה: הנחת העולם הדתית הכוללת חירות אישית[2] שלאדם יש מרחב תמרון בבחירותיו כשהאלוה מתבונן בצד; אם אדם קופץ כשגופו מכוסה בדם לבריכת כרישים, אין זה הגיוני שיאשים את האל בכך שלא מנע את קפיצתו.

לפיכך שאלת "כיצד הרשה זאת אלוהים" היא זיכוי של תאוות השלום המפגרת, של הכוחות שהעלו את היטלר לשלטון, כוח האדם ששיתף איתו פעולה והמוני היהודים שטעו בהערכותיהם ושילמו בחייהם. סקירה היסטורית קצרה מראה שדווקא האלוהים הוא האחרון בשורת הנאשמים:

א.      1933- היטלר עלה לשלטון ב30 בינואר 1933 לא משום היותו נואם גאוני וכריזמטי שקיבל את משרת הקנצלר משום תמיכת ההמון הגרמני, אלא מפני החלטות אסטרטגיות של אליטות הכוח השמרניות ברפובליקת וויימר[3] להכניס את היטלר בשביל להשיג יציבות. כבר אז מיין קמפף על שני כרכיו היה קיים והאלימות של הבריונים הנאצים הייתה ידועה לכולם. אולם יהדות גרמניה חשבה שזו רק תקופת משבר שתעבור והחליטו להיוותר ברפובליקה המפוררת.

ב.      1935- ב16 במרץ 1935 ביטל היטלר את חוזה וורסאי שהגביל את כוחה הצבאי של גרמניה והתחיל במפעל חימוש אדיר מימדים; גרמניה קרעה לגזרים בפני צרפת ובריטניה את הסכם השלום, הסכם השלום שנכפה עליה משום המלחמה שהיא החלה והן, במקום להפעיל איזו סנקציה כנגדה, שתקו ואף נשמעו קולות שביטול ההסכם הוא "תיקון עוול היסטורי".

ב15 בספטמבר חוקי נירנברג הגזעניים אושרו ויהודי גרמניה פסקו מלהיות אזרחים. בשלב זה, בו הם נהפכו לאזרחים סוג ב' ולשאר החברה לא היה אכפת ממצבם, לא ניתן כבר לתרץ את הישארותם חוץ מעצימת עיניים לנוכח מה שהתפתח מולם[4].

ג.       1936- ב7 במרץ 36' גרמניה הנאצית הכניסה כוחות לחבל הריין המפורז בניגוד גמור להסכמי השלום שנחתמו אחרי מלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני באותה תקופה היה קטן בגודלו ובאיכותו מצבאות בריטניה וצרפת אולם אלו, במקום להכות את השרץ, עמדו מן הצד ולמעט כמה אזהרות לא הזיזו אף חייל אחד בשביל להכות את הצורר הנאצי. שוב ניצחו הרצון לשלום ואינטרסים כלכלים.

ד.      1938- שנת הפלא מבחינת הטמטום האנושי: מנקודת המבט היהודית הרי שעל אף שנהפכו לאזרחים סוג ב' ודמם הותר במהומות ליל הבדולח, המשיכו יהודי גרמניה (ואוסטריה שצורפה לרייך באותה שנה) להחזיק במקום מושבם מתוך האשליה שזהו משבר חולף ושהם יזכו לראות את סופו.

מנקודת המבט של המערכה העולמית סיפור ועידת מינכן הוא דוגמה מצוינת למכירת מדינה על ידי מעצמות בשביל לפייס תוקפן[5]: היטלר דרש שחבל הסודטים, בו ישב מיעוט גרמני גדול, יועבר מצ'כוסלובקיה לרייך בהתאם לזכות להגדרה לאומית ותוך הכרה בעוולות ההיסטוריות שנגרמו לעם הגרמני. גם קולות בבריטניה הכירו בזכות גרמניה על החבל וראו את העברתו "תיקון עוול היסטורי" שנעשה לגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצרפתים והבריטים רצו שלום והיו מוכנים לתת לגרמניה את שרצתה.

לעומתן צ'כוסלובקיה פחות שמחה לוותר על חבל ארץ אסטרטגי והמדינה הדמוקרטית, המתועשת והחמושה הראתה מוכנות להילחם. מפקדים בצבא הגרמני שהבינו שהיטלר מקדמם לעבר מלחמה אירופאית חדשה[6] תכננו להפילו והמתינו לרגע בו העולם יסרב להיענות לדרישות היטלר. הרגע הזה לא הגיע.

במקומו הגיע רגע ההתפייסות הגדול ביותר: בועידת מינכן נתנו צרפת ובריטניה את חבל הסודטים, שהיווה את קו המגן של צ'כוסלובקיה מפני פלישה גרמנית, להיטלר מתוך הרצון לשלום וכשאף לא נציג אחד של צ'כוסלובקיה היה נוכח; במילים אחרות- המעצמות האירופאיות הוציאו להורג את הרפובליקה המרכז אירופאית בלי שזו אף תהיה נוכחת במאורע.

ה.     שנות המלחמה- הרייך השלישי שצבר עוצמה, בלי שבריטניה או צרפת יעצרו בעדו ויהודיו לא ברחו ממנו, פתח ב1 בספטמבר 1939 בפלישה לפולין שהתגלגלה במהרה למלחמה עולמית כוללת ושוב לאורכה הופיעה ההססנות הקטלנית: בתחילתה בריטניה וצרפת לא פלשו לגרמניה וכך לא גרמו לגרמנים לנהל שתי חזיתות במקביל (הסיוט של האסטרטגים הצבאיים שלה), במהלך אביב 1940 ישבו הצרפתים על קו הגבול המבוצר שלהם ועם אמונה מלאה שהגרמנים לא יפלשו ולכל אורכה, על אף עדויות בדבר הזוועות הנאציות באושוויץ, לא הופצץ אף מחנה השמדה אחד.

כיצד האדם הרשה זאת?

אין פה דבר "החורג מתחום ממלכתו של האדם", אף לא מאורע אחד הדורש מאיתנו לזעוק בזעקה מרה לאל שבשמיים ולהעלימו לנוכח הרצח והסבל הלא יתואר; במקום זאת עלינו להעמיד לדין את האשמים האמיתיים: את השאיפה הרקובה והמטונפת הזו לשלום בכל מחיר, את התרבות שהבטיחו לנו שהיא תביא מוסר וכמובן חיית המחמד של התורות ההומאניות למיניהן- יצור האנוש, האדם! כי הוא, השפל בכל החיות, הוא שיש להאשימו באכזריות ובזוועות המלחמה! לא את היושב במרומים, אלא את החיה ההולכת על שתיים ושמעולם לא השכילה להשתמש בשיש לה! ואין דברים אלה נאמרים רבותיי מתוך הרצון לרטש עד אבק את אידיאל האדם, אלא מתוך ההבנה שבכדי לגרום לחיה הזו לרקוד עלינו ראשית כול להכיר במידת היכולת שלה לחמלה, טיפשות ואכזריות.