Vita

תחילת הדיון במלחמה הוא להבהיר על מה אנו מדברים- הגדרה של המלחמה כמאבק ותו לא מהווה מכשול לנתינת מסגרת כי אם נגדיר מלחמה כך, נוכל להתחיל ב"מלחמה בין המינים", "מלחמות כלכליות" וכו'[1]. לעומתה הגדרה שתטיב איתנו: מלחמה היא סכסוך מזוין, כשאנו נתמקד בסכסוך מזוין המופעל על ידי ישות מדינית כנגד גורמי חוץ[2] .

מלחמה בצורה הזו מוכרת למין האנושי משחר התרבות וקרוב לוודאי עוד לפני: רישומי הזמן העתיק זרועים בקרבות בין אשורים, מצרים, חיתים, פרסים, בבלים, ישראלים, יוונים, רומאים ועוד עמים רבים ושונים שהקדישו כוח אדם ומשאבים בשביל לנהל מלחמות אחד כנגד השני והותירו לנו רישומים על גיבורי מלחמה מהוללים כדוגמת אלכסנדר הגדול ויוליוס קיסר כמו גם על מעשי אכזריות כמו החרבתה המוחלטת של קרתגו בסיום המלחמה הפונית השלישית.

השאלה העולה מכל אותם תיעודים ראשונים של אלימות היא: למה? מה היו הסיבות שהובילו עמים וערים (לפעמים של אותה תרבות) להילחם אחת בשנייה בצורה חסרת רחמים? באופן לא כל כך מפתיע התשובה היא פשוטה: אינטרסים כלכלים ולאומיים[3]. הרומאים כבשו את איטליה בשביל להרחיב את עירם, הסכסוך עם קרתגו היה מאבק על הגמוניה בים התיכון ואצלנו בארץ ישראל תרבויות רצחו אחת את השנייה לשם שליטה על נתיבי מסחר. לא אלוהים, לא עקרונות הומאניים ולא שטויות אחרות שניסו למכור לנו- מלחמה הייתה כלי להבטחת הביטחון והשגשוג של האומה.

הדבר אינו שונה בימינו: מלחמת העולם השנייה החלה על ידי גרמניה כמאבק בשביל משאבים, המלחמות הקטנות של תקופת המלחמה הקרה היו מאבקי השליטה בין בריה"מ לארה"ב (קוריאה, ווייטנאם, אפגניסטן) ומבצע "סערה במדבר"  בא לשחרר את כווית ולדאוג שהנפט לא יפסיק לזרום[4].

כיום האמריקאים מחזיקים כוחות נרחבים במפרץ הפרסי, הפעילות הימית של ציי העולם במפרץ עדן נובע מהיותו נתיב סחר מרכזי (פשיטות פיראטים יש גם באינדונזיה) וסין מוכנה שלאיראן תהיה פצצה גרעינית כל עוד האינטרסים הכלכליים שלה עם משטר האייתוללות לא יפגעו. נראה שהיחידים שעדיין מנהלים מלחמות שאינן מונעות על ידי אינטרסים כלכלים הם אנו ואויבינו הישמעאלים.

על אף הדברים לעיל אין לטעות ולחשוב שאינטרסים כלכלים הם מטרת המלחמה- הם כלים בשביל שרידות וחיזוק האומה. העניין האחרון, מלחמה למען שגשוג האומה, הוא טאבו מדיני וחברתי שאף לא אחד יודה בביצועו גם אם רבים ניהלו מלחמות כאלה.

הסיבה לחוסר הכנות בעניין היא, כפי שעמדנו עליו עוד קודם, שהמלחמה נתפסת כמשהו נוראי שאין להביאו לעולם אלא במצב נואש לחלוטין וכבר עמדנו על השטות שבתפיסה הזו, על הנזילות שבתיוגי "מלחמת אין/יש ברירה". מצד שני ההתייחסות שלנו הייתה רק לתופעות נלוות ליחס העקרוני למלחמה ולשימושה בזירה המדינית. יחס כזה הוא שטחי מכדי להכשיר את המלחמה כ"רוע הכרחי" ועלינו להתעמק בטבעה, נימוקיה וזכותה לעמוד ביחד עם אחיותיה, למשל סנקציות וגינויים דיפלומטים.

טבעה של המלחמה מן ההיבט המדיני הוא של הדרך הפיזית האלימה ביותר לכפיית רצוננו על יריב או הסרתו מן הדרך. אין היא משהו שעושה מדינאי המעוניין בטובת מדינתו בשביל לשחרר לחצים או לחשל את קשרי הלאום; בשביל אלה יש חגי לאום, מערכת חינוך ותחרויות ספורט. הוא יוצא למלחמה כשחישובי הפסד-רווח תומכים בה.

ניסוי מחשבה אולי יעזור להבהיר את העניין: דמיינו שאתם עומדים בראש מדינת אי בעלת יכולת טכנולוגית צבאית מפותחת משכנתכם, כשביניכם שורר סכסוך היסטורי עתיק על שטחי אדמה בשליטתכם המכילים גם משאבים יקרי ערך. במשך כך וכך שנים אתם מהווים את המעצמה הצבאית באזור  עד שיום אחד השכנה מודיעה על רכישת צי מטוסים חדש המצמצם את הפער הטכנולוגי בתחום האוויר. "בסדר", אתם חושבים, "העליונות הטכנולוגית עדיין שלנו". ברם סבב הרכש לא נגמר שם: השכנה מתחילה לרכוש כלי מלחמה חדישים שלפעמים עוברים אפילו את שלכם ונראה שהיא שואפת לא רק לסגור את הפער הטכנולוגי אלא להשיג עליונות טכנולוגית עליכם.

מה תעשו אז? הפתרון הראשון שנראה פחות אלים ומזיק הוא להיענות לפרויקט החימוש שלהם בפרויקט משלכם; יותר מזה- עם כלכלה מבוססת יותר תצפו שבסופו של דבר יריבתכם או תרים ידיים או תפשוט את הרגל כלכלית, בדיוק כפי שקרה לבריה"מ. הבה נתעמק בתרחיש הזה מעט: אם השכנה תפשוט את הרגל, חוסר יציבות יגיע לאי ואתם תהיו הנפגעים העיקריים כשגלי מהגרים יסתננו דרך גבולותיכם וגורמים קיצוניים, שמשגשגים בעיתות משברים כלכלים, יוכלו לקדם מדיניות תוקפנית הרבה יותר מפני שעם כלכלה בקרשים חבלי המריבה נראים מושכים הרבה יותר.

הפתרון השני הוא לעצור את מרוץ החימוש באיבו: כיבוש השכנה ובנייתה מחדש כמדינה פציפיסטית יכול לתת לכם שקט לעשורים כל עוד תדאגו להרעיד כל נים באומה היריבה- פתחו את המלחמה בזיוף מקרה תוקפנות של היריבה, פרסמו (או פברקו) מסמכים המעידים על שחיתות של השלטון הישן, חסלו מוקדי כוח ישנים והעלו חדשים ותמכו בהקמתה של כלכלה ברת קיימא אצלה (כשזו כמובן תלויה בשלכם). מהלך כזה הוא לא מוסרי לפי אמות המידה הנוכחיות בדיוק כפי שהוא יעיל וחוסך סבל עתידי לשתי הקהילות.

לנוכח ניסוי מחשבה זה עולות השאלות האתיות, אלו התוהות האם המדינאי החכם צריך להתייחס בביטול מוחלט לחיי אדם, לסבל שמלחמה גורמת? האם קידושם של אינטרסים מדיניים לא יהפוך את החיילים ללא יותר ממספרים וכלי משחק בידיי ציניקנים מרושעים? והתשובה: לא.

ראשית מבחינתם של האינטרסים המדיניים מלחמה היא כלי המסכן חיי אדם, צורכת משאבים ומכניסה את המדינה, גם אם לזו יש תוכניות מלחמה ברורות, למצב כאוטי שתוצאתו אינה בטוחה. מדינאי הרץ למלחמה בכל פעם שמצב היחסים עם איזה קבוצה אינו לרוחו אינו מדינאי חכם אלא מחרחר מלחמה מסוכן.

האינטרסים האלה לבדם די בהם בשביל להבהיר גם שהתייחסות לחיי אדם בצד שלנו או של היריב כהפקר היא התייחסות גרועה בטווח הארוך: מחיקת שכבות גיל, כמו במלחמת העולם הראשונה ולבטח הצעירות שבהן היא דבר מטופש מאין כמוהו. האנשים בגילאי 20-40 הם עתיד המדינה או כבר מהווים את הפועלים המרכזים בה. כפי שטקטיקן אינו צריך להסס לסכן את חייליו אין גם לשלחם
 למשימות התאבדות שאינן מצדיקות את ההקרבה או כשחלופות אחרות לא נבחנו. מהלך המלחמה חייב להיות מושם במסגרת חישובי הפסד-רווח כשגם הפסד חיי אדם משחק תפקיד מרכזי.

מן הצד השני יחס חיובי לשבויי מלחמה מגדיל את הסיכוי שחיילי אויב ייכנעו במקום שיילחמו עד הסוף ומקטין את תמיכת אזרחי האויב בכוחות גרילה- אם החיילים שלך מתנהלים כמו חבורת חזירים אכזרית, רציחתם תהיה משהו שהמקומיים יעודדו. לעומת זאת אם הם ינהגו בכבוד כלפי האזרחים ואף יתמכו בהם, נאמר למשל בכך שהפיקוד הצבאי יאפשר לחיילים לרכוש מוצרים שונים אצל המקומיים, הרי ש: א' לא רבים ירצו שלוחמי גרילה יבואו ויהרסו את השקט היחסי ו-ב' יתחיל חיכוך בין "בוגדים" ל"פטריוטים" ושתי הקבוצות יתישו אחת את השנייה במקום להתאחד כנגד הכובש הזר.

שנית טבח של חפים מפשע בצורה מכוונת הוא משהו החותר תחת אושיות אתיקת הלחימה והפסיכולוגיה של הלוחמים- הנאצים הפכו את השמדת היהודים לעניין אוטומטי ותעשייתי משום ההשפעות הפסיכולוגיות הקשות שהיו על אלה שרצחו אזרחים. צבא המעודד את חייליו לסדיסטיות ואי כיבוד אדם מעוות אותם ומכריחם לבצע דברים החותרים כנגד לגיטימיות דרישת המדינה מאזרחיה להתגייס ולהילחם.

כוונתה של ההצהרה הקודמת היא לעניין אחר המקביל ללגיטימיות המלחמה ככלי מדיני והוא לגיטימיות השלטון לגייס את אזרחיו למלחמה, עניין המבהיר שאין למדינה זכות להפקיר את חיי אנשיה כמו שאין לה הזכות לנצלם לפרץ אלימות.

המדינה היא השלד החיצוני בעזרתו החברה מתנהלת, רע הכרחי הנותן לחברה צורה ומאפשר לה להסדיר את היחסים בין חבריה ובינה לבין חברות שונות. אין המדינה יכולה לדרוש דבר בשביל עוצמתה שלה אלא לשם עוצמת החברה והתרבות אותה היא משרתת- במילותיו של מארק טוויין:"פטריוטיות היא לתת תמיכה לארצך כל הזמן ולממשלתך כשהיא ראויה לה".

מתוך עמדה זו המדינה זכאית לדרוש את התגייסותם של חברי האומה למפעל המלחמה רק כשזה משרת את האומה על ידי שמירת ביטחונה או חוזקה. מלחמה שנועדה להזרמת כספים לחברות נשק או לקצירת רווחים פוליטיים על ידי הממשל היא פשע כנגד האומה, מעשה בגידה שעונשו הראוי- מוות.

במצב כזה המדינה אינה יכולה להתייחס למוכנות ההקרבה של חייליה כמובנת מאליה או לדרוש מהם לצאת בפרץ יצרים אלים כחבורת כלבים שוטה. על המדינה מוטלת האחראיות לניקיון הצבא מבחינת אמות המוסר של החברה ולשימוש חכם בחבריה. מדינה וממשל שאינם יכולים לעשות זאת, שאינם יכולים להשתמש בכוח האדם בצורה יעילה ונקייה, אין להם את הלגיטימיות להכריז מלחמה בשם החברה ויש להחליפם. אומתנו שלנו היא דוגמה ללאום שהחליף שלדים מדיניים רבים ואל לקברניטי מדינת ישראל לחשוב שמהיותה "מדינת היהודים" הם רשאים לבזבז את חיינו לשווא[5].

הדברים כאן אינם יותר מקווים כלליים, נקודות בסיסיות וחשובות להבהרת יחסנו למלחמה: לא כנוראית בכל פעולות האדם, לא כטאבו מדיני, אלא מעשה הדורש תחכום וכנות אינטלקטואלית בשביל להשתמש בה ביעילות ובכמה שפחות סבל ובזבוז חיי אדם. בתקופתנו, תקופה שמודעת לעד כמה הרצון לשלום יכול להיות יקר מבחינת חיי אדם, אי אפשר להגות משנה מדינית שאינה מוכנה לנהל מלחמה.