Vita

סיימתי את המדע העליז, שותפו של "הולדת הטרגדיה" במהדורת שוקן. בדרך כלל נדרשים כמה ימי עיכול של ספר כה כבד, של כל כך הרבה ברברת ניטשאנית ודיבורי סרק שמסוככים על פני כמה פנינים. אולם יש פנינה אחת שחייבים להגיש אותה עכשיו, כשדברי המחבר עוד מהדהדים בכל נים והקשר בין תובנות לפני ואחרי עדיין לא נשבר.

 *

הפנינה המדוברת היא אותה הרגשה שחש המעמיק לחקור בוויכוחיו ודיוניו עם אנשים המתנגדים להשקפתו, השונים מהשקפתו כרחוק מזרח ממערב: הוא חש שקיים גבול למערכת הרציונאלית, גבול לטיעונים וההיקשים הלוגים, גבול שאין לנו מילים בשבילו ואין אנו יכולים להעביר אותו לבן שיחנו בלי שזה נעמד מולו, מול אותו גבול ונדם כמונו.

מהו אותו גבול? זה הגבול של היסודות הלא רציונאליים, של הדחפים והרגשות שגורמים לנו להעדיף דבר אחד על פני האחר, אקסיומה אחת על פני האחרת. בעוד שכל שיטה רוצה להעמיד פני הגיונית לחלוטין, טהורה לחלוטין במימד הלוגי, הרי שהיא תוצרן של אקסיומות שאין ההיגיון נוגע להן; אף הלוגיקה עצמה היא מערכת מבוססת הנחות יסוד שנגזרות מ"החוויה היומיומית" וכפי שמציע ניטשה- מערך טעויות שמוטבע בנו.

ברם תהיה מה שתהיה הלוגיקה, ההיגיון עצמו לא יכול לדחוף לשום מקום- מדוע עלינו לקדש את ערך החיים על פני המוות? את החופש על פני הדיכוי? אפילו המדע שלנו, זה אותו ילד פלא שבסבלנות אין קץ מפרק את הטבע לגורמיו, נובע מהנחת היסוד שהאמת עדיפה על שקר! והאם יש היגיון בזה? יאמרו ההגיוניים ש"האמת מבטיחה את שרידות המין בצורה טובה יותר" ואשיב אני- החלקתם על שכלכם? המין האנושי מתקתק כמו שעון שוויצרי רק הודות לשקר, לאשליה; אנשי האמת, אלה הכנים שאינם יודעים להיות חלק מהמשחק החברתי ובטח שלא לשלוט, בכל פעם מביאים לערעור ופגיעה בבן האנוש. ראו את המהפכות המדממות שנבעו מחוסר יכולת השליטים להעניק לעם את אשליית השגשוג או הפסימיות האובדנית שבאה לאחר דחיקת רגליה של המשמעות המטפיזית.

מה שאנו מחשיבים כערכים קדושים, כערכים טובים ומיטיבים שיש לעקוב לפיהם, הם תמיד דברים תלויי קני מידה, תלויי רגשות ורעש רקע שאינו מגיע לאוזנינו ואנו מבחינים בו רק כשטיעונינו שלנו מתנגשים עם זה של אחר, עם זה בעל מנגינת רקע שונה.

 *

הדבר כמובן יוצר אצל רבים את המחשבה שהנה נפתח הצוהר בפני כל אחד לפתח מערכת אמונית משלו, שהעתיד האנושי יתגלה בשוק כה מזוויע של רעיונות שהתרבות עצמה תקרע לגזרים! ברם אין צורך למהר להסיק זאת רבותיי- מרגע שהאקסיומות נבנות, שהמערכת משורטטת, יש לדרוש ממנה שלא להיות בסתירה עם עצמה, שלא להכשיל את עצמה וזה כבר יכול להבעיר באש את רוב הזבל שייווצר מאשליית החופש. כמו כן ניתן לנסות ולהעמיד מערכות בפני קני מידה בסיסיים של שגשוג אנושי, תרבותי, רווחי וכו' בהתאם למאזין שלנו, לנסות ולצלוב את השקפותיו בעזרת קנה המידה שרוחו השתמשה בשביל ליצור את אותן השקפות.

ברם אל לנו להניח שכל אחד ניתן לכפייה כזו, שכל מערכת אמונית ניתן לתפוס בקרניים ולמוטט לקרקע- הרוח האנושית יצירתית מספיק בשביל להעלות מפלצות שמעוניינות בהשמדת התרבות, בהיעלמות הגזע, בניוונם של החיים כולם! מפלצות כאלה לא ניתן לשכנע בלוגוס או פאתוס, אלא רק להשתיק עם עופרת.

 *

אין לנו לפחד מפני ההבנה הזו, לברוח מפני הכוחות שמשחקים בערכים שלנו כבובות על חוטים- בריחה כזו היא חסרת טעם, בזבוז זמן משווא שניתן לנצלו במקום לבריחה לשינוי מצבנו, לשינוי רוחנו כדי שתעלה מתוכה ערכים טובים יותר, נעימים יותר.

עלינו להכיר אם כך בעובדה זו ולחבקה: בשביל לשכנע, בשביל לנצח בדיון עם אדם ששונה מאיתנו ומרוחנו, עלינו לדלג מעל הלוגיקה אל הרגש ומשם לבצע את המניפולציות שיניבו ערכים חדשים. לכן ניטשה הוא כה דמגוג! משום סיבה זו הפציפיסטים מייצרים יצירות אומנות יותר מדיונים הגיוניים! וכל אלה, המבריקים והמעורפלים, שבוכים על מה מר גורלם שאף לא אחד משתכנע מטיעוניהם המנומקים להפליא, מחוסר הרגש שבו הם שופכים את טעמיהם, צריכים להבין שלא אפשרי האדם שיבחר אקסיומות המוצעות לו על ידי זקן דידקט ומעלה אבק. אנו רוצים דרקון רושף אש, מיצג של אימה, בשביל שהרוח תוכל לסבול שטויות חדשות, התנפצות חדשה של הסובייקט למציאות.

* * *

עניין אחר- ניטשה התבלבל באבחונו הרפואי וראה תרדמת כמוות. לצערו לא זכה לראות שהמטופל קם על הרגליים ובימינו הוא שוב רץ, קופץ ובועט כמעט כמו בימיו הטובים. לא נורא, לפחות יש בידור זול בכל אלה שמנופפים באבחנה רפואית שגויה.