קורח, בספר במדבר פרק ט"ז, קרא תיגר כנגד הנהגת משה ואהרון ואיים על אחידות מחנה ישראל בניסיון ההמרדה שלו וזכה על כך שכל רכושו והוא יבלעו על ידי האדמה, כשמנהיגי ישראל שהצטרפו אליו נשרפו בחיים על ידי אש ה'. כיום מאיימים שוב על אחידות המחנה והתחייה הלאומית- לא רק חילונים שניתקו עצמם מישראל עד טמטמום חושים והשתחוות כלפי כל עגל זהב, אלא גם פלגים חרדיים.
אינני כותב את הדברים כמו כל ציפורי השיר הקטנות ששורקות להן על "גזענות כנגד ספרדים"- זו רק תופעה, עוד תסמין למחלה האמיתית שהחרדים נושאים וביחד איתם עוד קבוצות שונות בעם היהודי: הגלות.
ינסו להתפתל עד כמה שירצו הציניקנים השונים, אך הגולה הייתה ונותרה אם כל מחלה בנו ומייצגת את הסביבה בה היהדות התנוונה ממערכת תרבותית כוללת לדת קטנה ומצומקת של אנשים קטנים ומפוחדים; אלוהי הזעם התנ"כי הומר לגרסה נוצרית יותר וההמתנה הדרוכה למשיח בן דויד סרסה את צעדי היהודים לפעול לשיפור מצבם. אנו, עם התנ"ך שמהווה את סם הנגד החריף ביותר לפסבדו-הומניזם, הצטמק לקבוצות מפוררות השקועות בפרשנות משפטית לספרן המכונן במקום לעשות משהו עם רוחו; נרקבנו.
בשביל להבין את הלך הרוח הזה כל שאנו צריכים הוא להתבונן בחרדים ולקלוט בדיוק
מדוע עם התפוררות הגטאות באירופה אנשי המעשה שבעמנו ברחו כל עוד נפשם בם: ראשית הבטלה הארורה וחוסר העבודה בשביל כביכול "לימוד תורה"- קשקוש גמור! הרמב"ם, ענק הרוח, העביר את רוב יומו בעבודתו כרופא ואת השעות הלילה הקדיש ללימוד תורה וכתיבה, רש"י גם הוא סירב לקבל שכר על עבודתו וחכמינו ז"ל היו אנשים עובדים. מאיפה שואבת אם כן גישת הבטלנות הגמורה הזו? מהפגע השני: קידוש עולם הבא על פני העולם הזה.
משום שעמדנו מול כוחות אדירים ואיומים רבים היהדות החלה אט אט לוותר על התמודדות עם המציאות הנוכחית ובמקום זאת לדמיין עולם שכולו טוב אחר כך תוך שרעיון הגאולה, שנבדל מהדחף הנוצרי רק במושאו, השתלט על פועלנו. התנ"ך אינו עוסק בעולם הבא והיהודים במשך מאות רבות היוו עם קנאי ביותר לחירותו- החשמונאים לא המתינו שמשיח יגאלם מן היוונים והמורדים היהודים כנגד הרומים לא ישבו בחיבוק ידיים. עם דמויות לוחמות כדויד, אליהו ושמשון הם ידעו שאין האל עוזר למי שאינו עוזר לעצמו ויצאו להיאבק על חירותם. את הדבר הזה לא ניתן לצפות בימינו מהחרדים וגם לא מהזרמים הגלותיים של היהדות: הרפורמים הפכו אותה לקנטרי קלאב, חבורת מיסטיקנים מסלקים את הרציונאליות בשביל לכסות את הכול בערפל הקטורת ורוב רובה של היהדות המרכזית מטמטמת את ההמונים עם הבטחות לגאולה במקום החובות לתיקון ושיפור עצמי. עבודת האל נפסקה להיות חלק ממפעל בנייה אישי והוחלפה בסחר-מכר מלוכלך.
הביטוי האחרון לניוון שנושאים החרדים הוא ההתפרקות לתתי קבוצות ותת-תתי קבוצות עם זרמים מכל גוון וסוג שעסוקים באפליה אחד כלפי השני. אין הדבר אומר שחלקים אחרים בחברה הישראלית הם נטולי גזענות אך הבעיה החרדית היא ייחודית: משום ציות עיוור לרבנים למיניהם הם מתפצלים להם לגטאות קטנים והולכים ופוגמים בכל אפשרות לאיזו אחידות בין חסידים לליטאים, שלא לדבר בין יהודי אשכנז ליהודי ספרד. התירוץ של "יופיין של זכוכיות בצבעים שונים" יכול להיזרק מן החלון- רוצים לדעת מה קורה כשאתם מפרקים מספיק חומר? הוא נהפך לנטול צבעים.
הפירוק הזה בחברה החרדית לא מאפשר לה להתנהל כמגזר יצרני בחברה הישראלית אלא אם מטרת ההתאגדות הוא להבהיר את הבוז שלהם למדינה הציונית- יאמרו מה שיאמרו על "מדינת הכופרים", אם הם מקבלים שירותי בריאות ומימון ממנה לכל הפחות יסתמו את פיותיהם. האם מישהו אי פעם שמע על יהודים אדוקים שהפגינו כנגד עסקי גויים או אף יהודים באירופה שהיו פתוחים בשבת? כמובן שלא, מפני שהם ידעו בדיוק מה השלטונות יעשו להם- ישברו כל עצם בעצמותיהם. לעומת זאת המדינה היהודית, מהיותה יהודית, לא יכולה לתת הוראה לשוטרים לרסק את המתפרעים החרדים והם בתמורה מעיזים להתפרע ולהשתולל תוך הכפשת שם תורה.
ברור לי שלא כול החרדים כאלה ושחלקם בעלי מספיק אומץ להכניס ביהדות חיים חדשים ומנטאליות שנה מזו הגלותית, ברם הם אינם רוב ואינם פועלים כנגד הקיצוניים ואותם, את עוכרי ישראל האלה, יש לרסק. הריסוק אינו חייב להיות דווקא פיזי בעיקרו: נבטל מימון ישיבות, נתנה תמיכה במימון מוסדות חינוך בלימוד מקצועות ליבה ונתמוך בכל מנהיג חרדי שירצה לאחד את הפלגים ולהוסיף קצת רוח תחייה לאומית למגזר הזה.
אין אנו יכולים לשתוק אל מול הקיצוניות של קבוצות יהודים: אם אנו מעוניינים בתחיית הלאום, יש לחסל את הגישה הגלותית מכל מקום באומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה