Vita

שחיתות, פשע, התפוררות חברתית וצניחה בהישגים הם כולם התוצאות של הניוון הפוליטי שהוא הדמוקרטיה הליבראלית. לא ניתן להתכחש לכך – הדמוקרטיה חרדה עד עמקי נשמתה מכפייה של אידיאלים כוללים על החברה, מפגיעה (או שלילה) של אוטונומיה של פרט לטובת שגשוג האומה או מהשלמה עם קיומו של סבל.

הדמוקרטים כמובן לא יודו בבעיית חוסר הצורה של הדמוקרטיה. השאלה בשביל ההוגה הדמוקרטי כיום היא לא כיצד להפוך את המשטר הזה למשהו שלא ירעיל את החברה בטווח הארוך, ע"י מציאת בסיס אחר מניהיליזם, אלא איך להקטין את שליטתן של קבוצות אינטרסים אוליגרכיות. הפתרון, כמה נורא, הוא לתת לאדם ברחוב יותר כוח.

מאחורי פתרון זה ההיגיון הוא שפיזור השליטה ליותר אנשים יקטין בהכרח את השחיתות בחברה, משום שהאוליגרכיה לא תוכל לקנות את דעתם של כה רבים. קשקוש. האדם בחברה הדמוקרטית כיום הוא דמות נחשלת מעיקרה: הוא הרים ידיים בנוגע לבעיות השלטון, אינו מתעניין בהגנה על "זכויותיו הטבעיות", לא עוסק בבחינה לעומק של סוגיות וביקורת על מקורות תקשורת ודעות ומהווה בעיקרו את אותו נתין מלפני 3,000 שנה שכל עוד מקבל לחם ושעשועים יהיה מוכן לחיות גם תחת חונטה צבאית. כל שהאוליגרכיה צריכה לעשות הוא להפיץ תעמולה להמונים ולנתב את העדר כרצונה. החסינות שמציעים כנגד תעמולה זו היא דיונים "רציונאליים ומפוכחים", דיונים שהמשתתפים היחידים בהם יהיו – הפתעה הפתעה – אותם פרטים שיצרו את הדמוקרטיה הישירה מלכתחילה והיוו בדמוקרטית הנציגים את עמוד השדרה של הפעולה האזרחית.

מדוע? מפני שבחלוקה גסה יש שני טיפוסי אדם בחברה- אלו שמצייתים ואלו שמצווים. המצייתים הם נטולי הביקורת שרעיונות מהווים עבורם מעטפת חיצונית, ללא הטמעה, חקירה ופיתוח שלהם (נטייה לסיסמאות וחוסר יכולת נימוק הם סימנים מובהקים) וחייבים תמיד זהות חיצונית: דת, מדינה, תנועה ואפילו מותג מסחרי[1]. מעליהם נמצאים המצווים שהוגים ומיישמים רעיונות תוך קבלת עול פנימי ויצירת מטרה. המצווים הם אשר יוצרים את התנועה הפוליטית, שנאבקים כנגד איום רעיוני ומתווים את היעד. המצייתים אינם מעוניינים להתוות יעד מתוך עצמם ולא יצאו כנגד איום עד שיהיה פיזי[2].

ההוגה הדמוקרטי אינו מכיר בכך ורואה בכל יחיד מלך, יחידה אוטונומית מתפקדת. גרוע מזה ההוגה נמצא במאבק עיקש עם עצמו בנוגע למניעיו: במקום להודות שרצונו לשלוט, שרצונו לקבל כוח, הוא טוען שרצונו לתת לחברה כולה כוח, שאין הוא אלא משרתו של העם. עם עיוורון כזה וסתירה פנימית אל נתפלא שדמוקרטית הנציגים מתפוררת והחלופות הדמוקרטיות כולן אינן מציעות ישע משום שהן דורשות את ציווי העדר:"כולם שווים, כולם טובים, כולם ראויים לשלוט".

[1] אפל אם עדיין לא חשדתם. לסימפסון יש אפילו פרודיה.

[2] אין זה מקרה שמהפכות קורות במשבר קיומי ולא רעיוני.