התקשורת בתקופת הזמן הקרובה הולכת להיות סביב שני מוקדים:
א. מחדלים- הם הולכים לספר לנו "כמה הזהירו לפניי". הם לא יאמרו כמובן שבאותה תקופה הרייטינג הכתיב לא להתעסק עם שביתת הכבאים או הסיכון ושכיום הם עושים זאת רק משום הרייטינג, אך נקיפות מצפון אינן משהו שאיש תקשורת ישראלי סובל ממנו.
הדבר יראה בערך כך: מומחה ממושקף ישב ויספר לנו ולמנחה הנדהם כי: "הכשל בטיפול בשריפה היה ניתן לציפייה לפני 10 שנים ורבים התריעו ממנו [אך לא עניין אף אחד]". לאחר מכן המנחה יעבור לקרבות הפוליטיקאים, אשר מול המצלמות יחלו בקרבות רחוב אכזריים וגסים לזרוק את הכישלון על מישהו. כולנו נתווכח, נסכים כי משהו צריך להשתנות ואם ירצה האל והרייטינג – שום דבר לא יזוז. כי אנחנו טובים בפתרונות בזק, לא חשיבה מערכתית או מאבק ממושך.
ב. פורנוגרפיה של צער- אנשים נספו בשריפה ועלינו לכבד את זכר אלה אשר יצאו לפעול ולהגן ברגעים הקריטיים האלה. כיבוד כזה כולל פרסום שם ההרוג ותפקידו. זהו. לא יותר ולא פחות.
מה שבמקום זה יתרחש הוא מה שלא ניתן לתאר אלא כ"פורנוגרפיה של צער" – צלמים ותחקירנים יכנסו לכל משפחה שכולה, לכל סיפור אנושי קטן ומעורר רחמים ויציגו אותו על כל פרטיו. יספרו לנו על העתיד שנעלם, על המשפחה השבורה, על האב שהיה אמור לחגוג את יום הולדת הבן ולעולם לא יגיע. יהפכו את הצער לבנאלי, לקלישאות ויאביסו אותנו עד התפקעות. לא משום רצון "להקל את הכאב", אלא ממציצנות גרידא.
הכרמל פסק מלבעור קוראיי ואדמתו עכשיו דשנה לקראת צמחייה חדשה. התקשורת הישראלית לעומת זאת לא זכתה מעולם לניצוץ וכיום, חברה ודלה, היא הולכת לשמור על האוד העשן עד שתמצה ממנו כל טיפה.