ראשית, סוד: ט"ו בשבט אינו חג, אלא יום תחילת שנת מס. שמרו את זה בלבבכם אם מישהו יספר לך שט"ו בשבט הוא גלגול חג פגאני (אלא אם כן היה איזה עם רואי חשבון בעת העתיקה שעדיין לא שמענו עליו).
אני רוצה להתייחס דווקא לביטוי נאה במיוחד של התורה: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים, כ', י"ט) הנמצא דווקא בפרשה העוסקת בהלכות מלחמה: מה הם הטקסים הדתיים ומה הגישה לכיבוש אויב. מדוע אם כן מופיע ביטוי המדמה את האדם לעץ, בפרק אשר עוסק בניהולה של מלחמת כיבוש והתפשטות?
הפרשנות המסורתית מייחסת לביטוי תובנה מעשית – האדם חי מן עץ השדה ולכן אין הוא צריך להשחיתו בזמן מצור, אחרת יסבול לאחר מכן אותה חרפת רעב שסבל הנצור. דברים אלה טובים ונאים, אך הבה ונבחן את מטאפורת העץ אל מול הלכות המלחמה.
לאן העץ צומח? למעלה. ולמטה. חלק מהמינים, בד בבד עם צמיחתם אל השמיים, מעמיקים שורשיהם אל תוך האדמה. העץ מנצל את האדמה, הבסיס החומרי, לשם התפתחות ועלייה. זוהי אולי המטאפיזיקה הבריאה ביותר (אשר ניטשה מתייחס אליה והיהדות עוד לפניו) – חומריות ככלי בידי הרוחניות. לא דואליות , כי אם היררכיה, התפתחות והתעלות של החומר אל הרוח. האין זה רעיון נפלא?
ט"ו בשבט שמח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה