מאז ינואר 2011, אז החלו המהומות בטוניסיה, המזרח התיכון חווה גל מהומות ומהפכות הנמתחות מבחריין ועד לוב, עם סימנים לאי-שקט באלג'יריה ותימן. טעות אסטרטגית תהיה לתרץ את העניין כולו כמהפכה עממית-ספונטאנית: עם נפילת המשטר הישן בטוניסיה התנועות האסלאמיות שבו, במצרים האחים המוסלמים היו ונותרו קבוצת האופוזיציה החזקה ביותר, קדאפי הצליח לסמן עצמו כאויב של קיצוניים איסלאמיסטים, תימן היא בית לכוחות אל-קאעידה ומורדים שיעיים ובבחריין המהומות הן בעיקרן של שיעים (אשר גם מהווים את הרוב במדינה). עובדות אלה לבדן מספיקות להעלות את החשד ש"המפכה למען דמוקרטיה" היא רק כיסוי לניסיון לשינוי סדר הכוחות באזור.
קצת סדר
ראשית, הבה נעבור בקצרה על המהומות באזור בשביל להבהיר את תמונת המצב:
א. טוניסיה – המדינה המזוהה כמקור ל"דומינו" ברחבי המזרח התיכון עם המהומות אשר החלו בה בדצמבר 2010 כנגד שלטונו המושחת של זין אל עאבדין בן עלי, נשיא טוניסיה מ-1987 ועד ה-14 בינואר 2011, אז נמלט מן המדינה וממשלת קואליציה הוקמה, בה בין השאר משתתפים גם גורמים אסלאמיים אשר היו בגלות במהלך כהונתו של בן עלי.
כיום טוניסיה נמצאת במצב מסוכן של "פוסט-מהפכה" אשר יכול להפוך לאנארכיה. חוסר יציבות שלטונית ובחינה מוחדשת של מקום האסלאם במדינה מביאים לגלי מהגרים אל מחוץ למדינה, כמו גם לתהייה האם המדינה באמת תצליח ליצור דמוקרטיה מתוקנת.
ב. מצרים – המפגינים במצרים יצאו להילחם במובארק משום שראו בו את הגורם לעוני שלהם. הם הצליחו בכך. מה שהם לא הצליחו לעשות הוא לשנות את מבנה הכוח במדינה: הצבא עדיין שולט. הוא כמובן מבטיח שהעניין "זמני", אך עם השביתות והמהומות ה"זמני" יכול להפוך לקבוע.
ג. לוב – ידועה אמרתו של לואי ה-14 "המדינה היא אני". פחות ידועה העובדה שקדאפי הצליח להפוך את הטענה הזו למציאות: הודות לבנייה של מערכת כוח בה כל חלק עסוק בלהתיש את האחרים, קולונל קדאפי נותר גורם הכוח האמיתי היחיד במדינה. אין כאן לא מערכת שלטונית עצמאית, או צבא אשר יוכלו להחליפו ואף בניו אינם יכולים להיות יורשים. קדאפי הוא לוב וכאשר יודח אין לדעת מה מצפה לנו: האם האופוזיציה תצליח ליצור ממשל חלופי? או אולי הנאמנות השבטית תכתיב פירוק אנארכי של המדינה?
ד. בחריין – המפרץ הפרסי זכה שמשלושת צדדיו ימצאו מיעוטים (אם לא רוב) של שיעים באזורים עשירים בנפט, כמו איראן, דרום עיראק ומזרח סעודיה. לצערנו, השיעים לא שמעו שנאמנות למדינה חשובה מנאמנות לדת ולכן הם מהווים מקור תמידי לסיוטיהם של בתי המלוכה הסונים במפרץ ובעיקר של בית המלוכה הסעודי. מדוע? מפני שהדבר מאפשר לאיראן, זו העסוקה בלהתסיס את האזור, יכולת לפגוע באזורים קריטיים לתעשיית הנפט ואף פגיעה ממשית ביריבות הסוניות.
בהקשר הזה בחריין מהווה צומת דרכים: אם השיעים יצליחו להביא לשינוי שלטוני ממשי, הדבר יאותת לאחיה ברחבי חצי-האי ערב להתחיל או להגביר את המהומות כנגד השלטון הסוני. ממה שנראה כרגע איראן לא תצא באופן גלוי לתמיכה במהומות אלו, ברם אין ספק שהאייתוללות יברכו על המהלך.
איראן, אסלאם וארה"ב
מה משותף לאיזבל ומובארק? שניהם הושלכו לכלבים. מה משותף למובארק ולבתי המלוכה הסונים במפרץ הפרסי? הם הסתמכו על תמיכה אמריקאית, כאשר האחרונים מסתמכים באופן ברור על נוכחות כוחות אמריקאים להגנתם. מה מאפיין את גל המהומות? היעד שלו עונה לאינטרסים של הפונדמנטליסטים, יהיו אלה שיעים או סונים.
אפשר והשלטון במצרים ישמור על היציבות שלו, טוניסיה תצליח להקים שלטון דמוקרטי תקין והמהומות בבחריין יושתקו. אפשר גם שהמהומות לא יקצינו בירדן ותימן ולוב, על אף האנארכיה שתבוא, תצליח להתייצב. הבעיה היא שגם אם האפשרויות האלה יתרחשו, המזרח התיכון לא יהיה אותו דבר.
ראשית, הבגידה האמריקאית במצרים תיתפס על ידי מדינות האזור כעוד סימן לחולשה ויחייבו אותן לנסות ולמצוא פטרוני כוח חדשים, כמו גם לנסות ולפייס את הרפובליקה האסלאמית של איראן. אוסיף בהערה כי כדאי גם לאלה מקרבנו החושבים כי ארה"ב לא תהפוך אותנו לצ'כוסלובקיה 2 ללמוד מן הבוגדנות האחרונה.
שנית, הרפובליקה האסלאמית של איראן ממשיכה לפתח את תוכנית הגרעין (ונראה כי גם סוריה ממשיכה בשלה) ועכשיו היא זוכה לתסיסה של השיעים במדינות המפרץ ולהתכנסות מצרים בעצמה, כשזו האחרונה מנסה למצוא את הדרך בשלב של אחרי המהפכה[1]. עיראק אגב ממשיכה להתבוסס בדם ולבנון נמצאת בטלפיים של חיזבאללה. איראן הפכה עצמה לגורם בעל השפעה בעולם הערבי, גורם אשר טיפול בו יכריח אותנו להשתמש באגרופים של ברזל ולא בכפפות של משי.
שלישית, חיזוק כוחו של האסלאם בקרב ההמונים הערבים יחזק את העוינות הקיימת כבר כלפי גורמים זרים באזור – יהודים, נוצרים, חברות זרות וכוחות צבא זרים. אין ספק לאן הדברים יתועלו במצב של מחסור כלכלי ואי-יציבות שלטונית.
אנחנו
עד כמה שניתוח מנותק מאינטרסים הוא מעניין, אינני עוסק בנושאים של מדיניות בלי למצוא את ההשלכות אלינו, בלי לשאול את השאלה "האם זה טוב ליהודים". המסקנות המיידיות מן המצב הן אלו: אין להמשך אחרי הפורבקציות של איראן ויש להפסיק את המגעים עם שלטון אשר אינו זוכה ללגיטמציה אפילו מעמו שלו.
בנושא הפרובקציות, הגראד ששוגר לבאר-שבע ומעבר אוניות המלחמה האיראניות בתעלת סואץ הם פעולות פרובוקציה ברורות אשר נועדו למשוך אותנו באף לעשות את צעד התוקפנות הראשון. הדבר לא יביא, כחלק מן המעריכים, לחיזוק הגורמים הקיצוניים בכל מקום של מהומות – ספק עד כמה הסבל הפלשתיני מעניין את ההמונים הערבים. לעומת זאת במקומות אשר עברו את שלב ההפיכה, כגון טוניסיה ומצרים, גורמים קיצוניים יכולים להשתמש בתגובה שלנו ככלי לניגוח הממשל על שתיקתו. לכן עדיף לנו כרגע לבצע תקיפות נקודתיות, תוך ניסיון למזער את הפעילות הצבאית. מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה בשלב הזה רק יערער את האזור יותר.
לעניין המגעים, הגיע הזמן להפסיק במגעים לשלום עם משטרים נטולי לגיטימציה. לא שהמו"מ במצבו הנוכחי הוא משהו טוב, אך חתימה על הסכמים עם שלטון אשר יש נתק בינו ובין העם קושר בין חיי המנהיג וכיבוד ההסכם. אין סיבה לדבר עם אבו-מאזן אשר שלטונו ניצב על נשק חיילנו או עם הדיקטטורה הסורית (ולא נזכיר את הצביעות בקרב "המחנה הנאור והדמוקרטי" אשר מוכן לחתום על הסכמים עם דיקטטורות נפשעות).
דברי סיכום
זו תקופת מפנה קוראיי, תקופת מפנה בה אולי המשפט הטוב ביותר הוא זה: "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" - מדינות חוץ עצמאית, אשר נועדה לשרת את האינטרסים שלנו ולא להפוך אותנו לכלי שרת בידי המעצמות.
ומלבד זאת, סבורני שיש להחריב את איראן.
[1] מאמר מעניין על המכאניזם של מהפכות לאחר הצלחתן להפיל את המשטר הישן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה