אם יקום מחר נתניהו ויודיע על תוכנית חומש לפינוי כל ההתנחלויות ונתינת אוטונומיה מלאה לפלשתינים – אברך; גם אם יודיע ראש הממשלה כי המו"מ מבוטל לחלוטין ושבתוך שנתיים אנו מתכוננים לספח את כל המרחב הכפרי של יו"ש – גם אז אברך. מדוע? מפני שלפחות יהיה כיוון למדינת ישראל בים הסוער ולא תנוע לכאן ולכאן בהתאם לגלים.
אכן, רואה אני רק דרך אחת ומסלול אחד המתאימים ליישום המטרות הלאומיות והבטחת הקיום הלאומי. אך כשאין אנו רגילים לכיוון, כשאף בדרך לגיהינום איננו מתמידים, כיצד יהיה ניתן לשנות את המסלול? אם רק רגילים אנו לשרירות לב, להיות תמיד מגיבים לפעולות אחרים ולא מכריחים אותם להגיב לנו, איך תתפוס נפשנו את הצורך בדרך אחת במקום אחרת כאשר אין אף רגילה היא לרעיון הדרך?
ובעוד אנחנו מנסים להיגאל מן הגלות – אשר עמדה בסימן היותנו נתונים לחסדי גויים – ממשיכים להירצח בני ישראל לשווא. לא כחלק ממפעל יישוב, ממנו אנו מפחדים פחד מוות, אך גם לא בשביל האליל "שלום". סתם מתים. דמם הפקר, מותם נטול שום משמעות. לכמה ימים נכעס, נדרוש נקם, אולי אף נתפוס את המחבלים (אשר יקבלו תא מאסר נעים ולא, נגיד, חבל תלייה או כיתת יורים) ונשכח את המתים.
הפיגוע באיתמר יהיה כרוח על פני אגם: הוא ירטיט אותנו לכמה רגעים, אך אגם האדישות יחזור לשלוותו וניוונו היום-יומי. ואין צער גדול מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה