ליהדות יש ארבעה אויבים לאורך הדורות:
א. בבל – בבל כשמה כן היא: בוללת כל העמים לעיסה אחת. בבל ההיסטורית, כמו גם בבל העל-היסטורית, מעוניינת בשיטוח כל עם ועם בשביל שישתחוו אליה.
ב. פרס – פסיפס תרבותי מורכב אשר נתון תחת שלטון מרכזי. זו היא "הפדרציה העולמית", בה כל עם ועם חי את תרבותו הייחודית תחת שלטון מרכזי יחיד. אולם בעצם קיומו של השלטון היחיד קיים סירוס נסתר של התרבויות ובטח של זו היהודית, כפי שטוען המן: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" (אסתר ג', פס' ח'). העם היהודי תקוע כעצם בגרון.
ג. יוון – יוון מייצגת באופן על-אישי את היכולת האנושית להפריד בין "אני" ל"אחר". היוונים ידעו מי הם יוונים ומי הם לא יוונים ("ברברים"), בהתאם לעיקרון המזהה שלהם (בקרב היהדות) של יצירת פירוד בעולם. ההתנגשות בין ישראל ליוון הייתה התנגשות בין תורת האחד ובין התורה האטומית, התנגשות אשר השפיעה עמוקות על התפתחות החשיבה היהודית מאז אותם ימים.
ד. רומי – האימפריום רומאנום מייצג את המשפט "עשה עצמו אלוהה": כוח אשר אין הוא מסתכל בשום דבר אלא בעצמו ואת עצמו הוא מוליך על פני כל תבל כמכבש עצום. יש כמובן לסייג – המלכות הרביעית היא זו אשר בה התחבטו הכי הרבה חכמינו; אפשר והאפיון הזה הוא לא דווקא המדויק או אף הנכון.
מכאן למדים אנו על הפורים: חג של ניצחון על אויבינו, על שמירת הקיום הפיזי ומצד שני היוותרות בכלוב הזהב אשר שמו פרס. אין חג הפורים מייצג שלב בגאולה, אלא חגיגות סתם. יש כמובן רבדים חשובים מן הבחינה האישית-נפשית בסיפור, אך מבחינת הבנת הדיאלקטיקה של הגאולה פורים משמש רק כקרש קפיצה לחג החשוב ביותר (והמרתק ביותר): פסח. ועליו, בתקווה, עוד יורחב הדיבור מנקודת המבט של "אדונים כנגד עבדים".
מבוסס על הערות מהרצאה על מגילת אסתר, 16.3.11.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה