אחת ההנחות הליבראליות הבסיסיות היא שהחברה האנושית מורכבת מאוסף אטומים (ידועים גם כ"פרטים") אשר ניתן לבצע הפרדה ברורה בין מישורי חייהם השונים: קיימת הפרדה בין המערכת הפוליטית, בין סדרי וחוקי השלטון, לבין התרבות בה אותו סדר התעצב. כך נוצרת האשליה כאילו אנו יכולים לעסוק בסוגיות שלטוניות שונות ללא קשר להקשר התרבותי-לאומי שלו.
הבעיה היא שהאשליה הזו גורמת במהרה לרידוד ופירוק של התרבות למחנה הנמוך ביותר, תוך הפיכת החברה לשוק בו המצליח הוא הציניקן תאב הבצע. שואלים אתם מדוע נבחרי הציבור איבדו כל בושה. שואל אני אתכם: מדוע רק לכם מותר? אם לפלוני מותר להיות טפיל אגואיסט, למה לחבר הכנסת לא? מה אנחנו – חברה חופשית או חברה מתורבתת?
את שורשי האשליה המסוכנת, מסוכנת מאוד הזו, כבר ניתן למצוא אצל מיל. במסתו "על החירות" מכיר מיל את נפשו של האדם הבינוני:
"האדם הממוצע לא רק שהוא בעל שכל בינוי, אלא הוא גם בעל נטיות בינוניות, אין לו טעם או רצון די חזקים להטותו לעשות דבר בלתי רגיל; ועל כן אינו מבין לרוחם של אנשים שהם בעלי טעם או רצון כאלה..." – על החירות, עמ' 121-122.
במקום אחר מכיר אף הוא כי שלטון ההמון, שלטון הבינוניים, חייב להיות בינוני בעצמו:
"שלטון הדמוקרטיה... מעולם לא עלה ולעולם לא יוכל לעלות מעל הבינוניות, בין מצד פעולתיה המדיניות, בין מצד הדעות והתכונות והגוון הרוחני שהוא מסייע להתהוותם, אלא בה במידה שהואילו מרצונם בעלי-השלטון הרבים... להתנהל ע"י הצות וההשפעה של איזה יחיד שזכה, או של אילו מעטים שזכו, בכשרונות מצויינים והשכלה מעולה" – על החירות, עמ' 116.
או במילים אחרות: לשם התועלת הכללית, צריכים בני האדם להקשיב לטובים יותר. אך כמובן, אסור לטובים יותר לכפות את דעתם – הם צריכים, בדרך נס, לפתות את ההמון אשר הסתמם על ידי כוחו, להשתיק את האינטרסים האגואיסטים שלו למען ציות לסמכות גבוהה יותר. ובדיוק בנקודה הזו מתחיל הקרקס שנקרא דמוקרטיה ליבראלית.