"98... 99... 100!", צעק מקגראי מעמדתו, ממשיך לירות על גופותיהם המעוותות של חיילי וורמאכט ואס.אס, "כמה אתה הצלחת להוריד ווילסון?" שאל בהתרסה את חברו שנעמד בפתח דלת אחרת לאולם התת-קרקעי.
"כרגע? 189, אבל לפי הקולות עוד חבורה גדולה עומדת להגיע", ענה, ממשיך להמטיר אש אוטומטית עם מכונת הייריה שלו על הגופות המעוותות, לחלקן עיני פנינה לבנות ולחלק יש רק חורים במקום שם היו עיניים. ווילסון נתן להם רגע להתקדם אליו, חלק מהגופות זוחלות משום שרגליהן נקרעו, ואז כאשר היו מספיק קרובות זרק רימון לאמצע הקבוצה והעלה אותם באש, ממטיר חלקי אדם לכל אורך המסדרון החשוך.
"ידעתי את זה! אני מוריד רק את אלו שמנסים לאגף אותך ולהשמיד אותך ואתה מחסל את כל הכוח המרכזי!", מקגראי חמק ממטר כדורים שנורה על ידי אחד מקציני האס.אס, לסתו התחתונה חסרה ועורו מכוסה עובש. מקגראי השיב באש אוטומטית מדוייקת שקצרה את הקצין ביחד עם כמה חיילי וורמאכט שלצערם הרב לא היה נשק שלא החליד עם הזמן. "לעזאזל, לחלק מהבני כלבה האלו יש עדיין נשק אוטומטי פועל" מקגראי סרק למשך כמה רגעים את המסדרון בשביל לבדוק אם לעוד מת יש נשק ולאחר שלא ראה דבר המשיך לעמוד ולקצור אותם, לפעמים מכתים את שריון הגוף השחור שלו בדם מת של אחת מהגופות שהצליחה להתקרב יותר מדי. הם שניהם לבשו שריון קרב שחור, עשויי מסיבי פחמן שיצרו בסידורם תפילות עתיקות נגד כמעט כל רשע או כדור שינסו לנקב בהם חור ועל ראשם קסדות קרב, מלוות במסכת גז נגד כל רעל שיכול להסתובב באוויר ומשקפי ראייה תרמים.
ויליהאם התבונן בשני הגברים וחשב בעצב שאכן מת העידן בו הציידים היו לבושים באלגנטיות ובמידה של מיסתורין, אך גם פרופסור אברהם ואן הלסינג היה מוכן להחליף את חליפתו במדי הקרב החדשים של משפחת הלסינג שעדיין שמרו על שני מאפיינים יחודיים: על חזה הלוחמים היה מוטבע צלב כסוף ועל הכתף הימנית הוטבע סמל המשפחה,עיגול לבן שבמרכזו יתד עץ מוקף בקוצים ולאורך היקף העיגול מוטבעות המילים :'כולנו משרתיו של האל'. "איך הולך שם חבר'ה?" שאל בקשר הפנים, מתבונן בעזרת מסך תצוגה שנח על זרועו בעשרות החיילים שהתפרסו במרתפיו האפלים של בניין הקנצלר לשעבר של היטלר.
"משעמם בעיקר, אנחנו כבר שעתיים רק קוצרים את נשמותיהם הארורות של נאצים, איפה היצורים מבטן הגיהנום ומשרתי השטן הכבירים שהבטיחו לי בגיוס?" שאל ווילסון, משחרר עוד צרור כדורים שפילח את ראשם של הגופות.
"לפי החיישנים הוא עדיין עמוק בתוך המרתפים, נראה שהוא מחכה עד שנתעייף מלקצור את כל הנאצים שיש לו שם", החיה שהנאצים מצאו ופיתחו היה שד מהשממות הקפואות של צפון סקנדינביה, יצור שהיה מענה את נשמתו של קורבנו ואז הופך אותו למשרתו ובעזרת הנאצים השד הפך לחזק יותר ויותר, בעיקר הודות לאספקת המזון הגבוהה שהקריבו בשבילו: הארים הטהורים והחזקים ביותר של הוורמאכט והאס.אס התייצבו כדי להיות חלק מצבא המתים שהיטלר תיכנן להקים ולפקד עליו דרך אותו שד.
"אדוני, יש לי כמה חיילים רוסים פה". זה היה הקצין הראשי שלו, גוסטב ואנהאנן. החיילים הרוסים היו צפויים להגיע אך ויליהאם ציפה להם הרבה קודם, לפחות אחרי שני הגלים הראשונים של חיילי וורמאכט. החיילים הרוסיים היו חלק מהכוח שכבש את את ברלין והחבורה חסרת המזל שנשלחה לסרוק את המרתפים הארורים האלה. רוב הקבוצה נתפסה על ידי השד ונשחטה אך היה אחד ששרד, דמיטרי קוזינוב שנהפך לאחד מהציידים הטובים ביותר של יצורי רשע למיניהם.
"תיזהר מהם, סרגיי היה צלף די טוב, וגם פיטר. אי אפשר לדעת אם הם עדיין בעלי היכולת לקלוע למרחקים". זה היה דימטרי שדיבר עמוק מתוך המרתפים, עוקב בעזרת עיניו ומערכת חיישנים אחרי זרימת החיילים ואחרי תנועותיו של השד. הגבר עטור הזקן העבות יש בתעלת אוורור מעל השד, יצור דמוי זאב שהילך על שתיים, עיניו אדומות כדם ופרוותו לבנה כשלג. היצור הילך ברחבי החדר, כמעט כמו בן אדם מוטרד, מדבר בלשון לא מובנת ושולח עוד גופות ארורות להיות מוקרבות בשביל להתיש את הכוח שחיכה לו למעלה. דמיטרי עקב אחרי היצור עם עיניו, מלטף בעדינות את הצלקות שהיו שזורות על ידיו והצד הימני של פרצופו, נזכר באותו לילה נורא שבו הוא וחבריו נכנסו לתוך המרתפים של בניין הקאנצלר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה