סכיזופרניה- מחלת רוח המתבטאת בפצול האישיות, בתעתועי דמיונות, בדכאון רב ובאבדן ההבחנה בין מציאות לדמיון.
מההגדרה ניתן להבין שהחולה אינו מודע לכך שהוא בעצם חולה. הקולות, הדמויות, החזיונות, אמיתים לחולה בדיוק כמו שהייתם פוגשים אדם ברחוב. זאת גם הבעיה העיקרית בלטפל במחלה הזאת- איך אפשר לטפל בחולה שלא יודע שהוא חולה? הוא לא יראה רופא ולא יטופל עד שיעשה משהו שימשוך את תשומת הלב של הסביבה, איזה אקט שיאותת להם באותיות ניאון גדולות "חולה רוח!" וחץ שיצביע עליו.
ברם, נראה שהסכיזופרניה שלי היא שונה. אני מודע למחלה שלי, מאוד מודע למחלה שלי. בהתחלה זה לא היה כך- הקול ששמעתי נשמע לי מציאותי לחלוטין, כאילו שאיזה שד לוחש באוזני (עליכם להבין, אני בא מבית קתולי אדוק ולכן שדים היו חלק מהמציאות שלי במשך שנים רבות). מה הקול היה אומר לי? אוה, כל כך הרבה דברים. לפעמים הוא היה מנחם אותי במילים רכות, מנסה לעודד אותי כשנראה שכל העולם קורס עליי (תקופת הנעורים היא קיצונית רגשית, הלא כן?) ולפעמים מציע לי להתעלל במישהו.
לא מישהו ספציפי שהכרתי, פשוט לבחור מישהו ברחוב ולסחוט ממנו את החיים לאט. ההצעות מהסוג הזה דחו אותי וסירבתי לקבלן. הקול היה מנמק שכולנו סאדיסטים ברמה זו או אחרת אך אני הבהרתי לו שאינני מוצא הנאה בלהכאיב ליצורים חיים. אחרי עוד כמה ניסיונות לגרום לי לרצוח הוא הפסיק לבסוף והחל להיות החבר הכי טוב שלי.
אני מניח שרובכם דיברתם עם עצמכם פעם או פעמיים בחיים, אז אתם יודעים שלפעמים זה יכול להיות מהנה. במקרה שלי הקול הפך במהרה לדמות של אדם משכיל מאוד, לא משום שהוא קרא משהו שאני לא קראתי, פשוט משום שנראה שהוא היה מחובר לכל הזיכרון, המודע והלא מודע. הוא היה לוחש באוזני את התשובות למבחנים באוניברסיטה ומספר לי על הספרים שקראתי ושכחתי.
הוא אפילו היה עוזר לי עם נשים (לא ממש עוזר, פשוט הוא היה טוב בלזכור משפטי פתיחה מתוחכמים).
וכך החיים התגלגלו להם בשקט- סיימתי תואר ראשון ושני בכלכלה ומשפטים, מצאתי אישה נהדרת להתחתן איתה והתחלתי לעבוד באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בוושינגטון הבירה. הוא כמובן שלא נעלם, להיפך- משום היותו תוצר של התת מודע שלי הייתי יכול להשתמש בו בשביל לבטא את האינסטינקטים הטבעים שבי. היכולות להרגיש פחד, לחץ, חיבה או איבה היו יעילות במיוחד בשביל הקריירה בעריכת דין.
הכל היה רגוע ושלוו עד היום שבו רצחו את בתי הקטנה. הייתי בן 40 כשחבורת פדופילים חטפו את בתי בת ה12, אנסו אותה ורצחו אותה. באותו לילה שבו התקשרו להודיע לנו, לי ולאשתי, על מציאת הגופה הוא חזר עם ההצעה שהציע לי לראשונה בגיל 15.
"אני מצטער לשמוע על מה שקרה וויל, מאוד אהבתי את קייטי הקטנה" אמר, לבוש בחליפה השחורה והמהודרת שתמיד לבש.
"אתה יודע מה מעצבן אותי בכל זה? שהמשטרה עדיין לא הצליחה לתפוס אותם! לא אדוני, על החשוד היחיד בפרשה עדיין מנהלים מאבק דפוק אם בכלל אפשר להמשיך להשאיר אותו במעצר!" צעקתי בראשי וסיימתי את כוס הקוניאק.
בנג'מין התרומם מהספה, טפח על כתפי ונעמד אל מול החלון ושמי הלילה השחורים. "אתה זוכר מה הצעתי לך אחרי שרוקי מת?". רוקי היה הכלב שלי שמצאתי מת על המדשאה ביום סגרירי של אפריל.
"אתה מתוסכל וכועס. הדרך הכי טובה להעביר את זה הוא אם תחטיף למישהו מכות" השבתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהכרתי בזדוניות שיש בבנג'מין ויכולתי לחוש בה גם עכשיו. "בן, אם אתה מציע שאפרוק את הכעס שלי על מישהו אחר אני..." הוא קטע אותי בהנפת יד.
"לא וויל, אנחנו מבוגרים מדי בשביל התפיסה הילדותית הזאת, הלא כן? הגיע הזמן למקד את הנקמה שלנו יותר, אל האנשים שאחראים לגורלה של קייט". הוא הסתובב והתקרב אליי, עיניו נוצצות. "אני יודע מה אתה חושב וויל, 'זה לא חוקי, ובכל מקרה המשטרה תתפוס אותם', שנינו יודעים שזה בולשיט. המשטרה לא תצליח לשמור על החשוד היחיד בכלאמספיק זמן ואז הוא יעלם וכך גם כל סיכויי להעניש את הפושעים".
ידעתי שהוא צודק, אך האם מותר לי לאכוף את החוק ולהפר את בסיס הסכמת התפקידים בחברה? ומצד שני האם פשוט לשבת ולראות איך אוזלת היד של המשטרה והטמטום של מערכת המשפט נותנים לקצה החוט היחיד לחמוק לצללים? לא, לפעמים על האזרח לבצע את המטלות שבהן ממשלתו נכשלת.
בנג'מין קרא את המחשבות שלי וחייך בעונג. היד הלבנה כסיד נשלחה אליי ואני לקחתי אותה ללא שום ידיעה למה הכנסתי את עצמי. לו, כך נראה, היה דווקא מושג ברור ביותר כפי שיתגלה לי מאוחר יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה