לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Vita


Lasciate ogne speranza, voi ch'intrate- Abandon all hope, You who enter here

Avatarכינוי:  ז'נבה

בן: 33



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

"אירו-ערביה": כיצד האליטה האירופאית מכרה את אירופה- המלצת קריאה


אני איש שאוהב טקסים, מסורות וכו'. יש משהו שמרומם את נפשי כאשר ההווה לרגע אחד קד קידה בפני העבר, לקשר הזה ולכן הנה אפתח לי במסורת בלוג שבתקווה תמשיך כל שנות פעילותו: המלצה על ספר.

כן, אני יודע מה אתם חושבים "זהו? המלצה על ספר?" אך בשבילי ובשביל כל אדם שאוהב ספרים הדבר הוא כמו להמליץ על ילד או חבר מאוד קרוב- מלאכת הבירור היא קשה, סיזיפית ובסופה תמיד בספק אם "זו הייתה ההחלטה הנכונה". על אף זאת הרצון לשבח את הספרים שראויים לכך, לחלוק אותם עם עוד אנשים, הוא רצון נחוש דעת עד מאוד.

לכן זה השי שלי לשבוע הספר: קידום מכירות של ספר אחד שראוי לכספכם.

 

אירו-ערביה/ בת יאור

456 עמודים, 99 ₪.

הוצאת שוקן, נדפס בתשס"ח 2008.

 

"יש לממש את שיתוף הפעולה והסולידריות האירו-ערביות באמצעות ארגונים בינלאומיים וועידות בינלאומיות. צריך להרבות ב]מפגשים וסימפוזיונים מקדימים, משותפים, אירו-ערביים] בכל התחומים- הכלכלי, המוניטרי, המסחרי וכיוצא בכל- כדי להגיע לעמדות משותפות"- טילז' דקלארק, חבר בלגי באיחוד הבין-פרלמנטארי לשיתוף פעולה אירו ערבי.

 

בציטוט הזה, שמביאה לנו בת יאור, ניתן לסכם את הספר כולו: השאיפה של מוסדות שלטון ומתכנני מדיניות באירופה ליצור איחוד אירו-ערבי כ"גוש על" חדש שיעמוד אל מול רוסיה וארה"ב ויגשים רחשי לב ושאיפות שקיננו ביבשת האירופאית מאז הכיבושים הצרפתים במערב אפריקה.

הספר נפתח עם הצגת המצב שכולנו כבר מכירים: הטביעה האירופאית בתוך ים אסלאמי, גלי מהגרים חסרי מוכנות להשתלב ו"תקינות פוליטית" שמסרסת את האדם החושב האירופאי. בת יאור, יהודייה שמשפחתה עזבה את מצרים ב57' והשתקעה בלונדון, מספרת לנו כיצד אירופה משנה את פניה בעודה עוצמת עיניים בפני הטרור האיסלאמי שמתפשט בעולם ובה. אך בת יאור אינה מאשימה איזו אליטה אינטלקטואלית או תנועה רעיונית בהידרדרות הזו; לא, היא מפנה אצבע מאשימה למנגנון ענק ומשומן היטב שכבר כמה עשורים ממיר לאט לאט את אירופה הנוצרית לאירופה איסלאמית.

הטענה הזו בתחילה איננה נתפסת ואנו מסתכלים על הרעיון בחוסר אמון: אם יש באמת איזה מנגנון צללים שפועל כבר חצי מאה בשביל ליצור אירופה חדשה- אירו-ערביה- כיצד לא נתקלנו בו? אבל אחרי הפרק ההיסטורי, בו קושרת המחברת בין התהליכים העכשוויים בעולם ובין דוקטרינת הג'יהאד העתיקה, לא ניתן יותר להכחיש: מנגנון ענק מתקתק לו מאחורי הצללים ולנו לא היה שמץ של מושג בנוגע לקיומו.

אין לטעות ולחשוב שהעובדה הזו, שבת יאור הסירה את הלוט מעל התהליך, מכניסה אותה לאקסטאזה או מניפולציות: בכתיבה קולחת ועם נימה אובייקטיבית היא משרטטת בפנינו את המאורעות, האישים והתהליכים שפעלו ופועלים בדרך לאירו-ערביה. שום ספקולציות לא תמצאו כאן- לכל טענה יש סימוכין, לכל ציטוט יש מקורות; עבודה עיתונאית משובחת.

 

כמובן שתרצו לטעום קצת ממה שהיא מביאה בספרה, ברם לנסות ולגולל בהמלצה הקצרה הזו את מה שהספר עושה ביותר מ300 עמודים הוא משימה בלתי אפשרית ואינני מתכוון לעשות זאת. במקום זאת הבהיר את הרגשתי לנוכח הדברים, לנוכח הראיות הבלתי ניתנות להכחשה שאירופה השתגעה: מצד אחד הפחד שהיבשת תבלע בים ערבי וישראל תיוותר מכותרת על ידי מוסלמים משני צידי הים התיכון, כשאחד מהם גם חמוש גרעינית (צרפת). מצד שני יש שמחה לאיד, הטעם המתוק של נקמה: סוף סוף האירופאים, הגזענים ביניהם שצעקו "יודן ראוס!" מקבלים אויב קצת יותר מאיים מרב קשיש.

ימים יגידו מי יכריע- העם הערבי או השבטים הנורדים והסלאבים.

 

סיכומו של עניין: אם ברצונכם להבין את המגמות השולטות בדמוגרפיה האירופאית, במדיניות האירופאית ובאינטלקטואליות שם, להציץ מעבר למסך הערפל בשביל לראות מי מנסה באופן פעיל להפוך את אירופה לשמית- "אירו-ערביה" של בת יאור הוא ספר חובה.

 

שבוע הספר שמח! :D

נכתב על ידי ז'נבה , 5/6/2010 00:20   בקטגוריות שבוע הספר, המלצת קריאה, איסלאם, אירו-ערביה, גיאו-דמוגרפיה, כיבוש, מדיניות חוץ, ענייני קריאה, שעות דמדומים, סיפרותי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אביר הגמדים.


ויהיה באחד הימים וז'נבה, בעודו מטפס בהרים, נתקל בשביל סלול למחצה העולה אל ההר ולפתע פונה בחדות למטה. "כמה תמוהה" חשב ז'נבה ויצר סקרנותו דרבן אותו לנטוש את שבילו שלו בשביל לחקור את העניין- מה יעדו של השביל המוזר.

והנה- רק התחיל לרדת בשביל ובצד הדרך עדר גמדים התעלל באביר: נושכים ומקללים ויורקים, ידיהם הקטנות שורטות את פניו וברגליהם בועטים בגופו. והוא? על אף היותו בשריון וחגור חרב, הושיט את ידיו ללטפם ואם היה אחד מחליק מראשו- תפסו והניחו על הקרקע, רק בשביל שכפוי הטובה ינשוך אצבעו.

מיד נבהל ז'נבה למראה האביר בצרה והחל להכות את הגמדים, ברגליו מרטשם ובמטו חובט בם עד זוב דם. הגמדים נרתעו לאחור- צורחים, בוכים, גוררים את עצמם בגופם השבור הרחק מהצליין הזועם. ולאן ברחו? דווקא אל האביר, שרגע לפני שז'נבה ניפץ את ראשו של גמד שחתיכת אוזן אחז בפיו, אחז במקלו וסירב לעזוב.

"נטרפה דעתך מרוב ייסורים?! שחרר המטה ותן לי לחבוט בשדים הקטנים עד ילמדו כבוד למרומם!".

"לא!", קרא בזעם האביר, ידו האחת אוחזת במקל והשנייה הדוקה על החרב, "לא תפגע עוד בילדיי ואדוניי. חרבי גאלתם מרודן אחד- לא תהסס להגן עליהם מפני עוד אחד!".

ז'נבה השתתק והוריד את מטהו. "רודן אמרת? וכי היה לאספסוף הזה שליט לפנייך?".

"אינני שליטם ובטח לא כמוהו" קרא בזעם, "רשע מרושע היה!".

"ועל פי מה תקבע זאת?".

"כפר קטן ושלוו היו לפני שזה הנבל עלה עליהם, ברשתות תפסם ואותם הפך לעבדים- הם היו נלחמים את מלחמותיו וזורעים לחמו, עושים את עבודותיו וסוללים את דרכיו. במו עיניי ראיתי את גודל הזוועה: כשנתקלתי בהם בהר זה הוא היה עומד עם חרבו בידו ומשגיח עליהם בעודם סוללים את הדרך."

"האם ראית לצידי השביל את גופותיהם המרוסקות של טורפים?".

למשמע השאלה גיחך האביר- "אל תנסה לצבוע זאת בצבעים חיוביים: רשע מרושע היה, נצלן שאין שני לו וגרוע מזה- היה נוהג להפנות אותם אחד כנגד השני."

"אחד כנגד השני?" זקף ז'נבה אוזניו.

"בהחלט! כמה מהם לא רק שלמדו את דרכיו, אלא אף עזרו לו: עמדו בראש החילות, עזרו לו בניסויו ובלילות, כשכל הגמדים היו פורשים לאוהליהם אלה היו נוהגים לישון עם הרודן על הקרקע. כמובן שלא שנאתי אותם, כי אינני שונא אף גמד, אך אחיהם שנאו אותם שנאת מוות וכשהקזתי דם הטיראן קרעו לגזרים את עוזריו."

"אוי, טיפש מטופש!" צעק ז'נבה והכה במטהו, "מה ישנא הדרדר יותר מהאילן?!  והנה, בטיפשותך שאינה יודעת גבול, חיסלת את הגנן שטיפח את אותם אילנות, אילנות שהיו נותנים צל גם לאותם דרדרים מרושעים! האם בילית שנים רבות מדי במרדף אחר נערות במקום קטילת דרקונים? האם העדפת סלוני מלכות במקום אולמות מלכים? ליבך הרך בהינף יד כרת מפעל דורות, שרף גני פרי שיינם לעולם לא יודע!".

למשמע הדברים נדם האביר והתרחק ממנו, גמדיו התכנסו לרגליו וידו רעדה על החרב.

"וראה אותך עכשיו! ראה כיצד השדים הקטנים מתקבצים למרגלותייך- בפחד הם עובדים אותך ובשמחה הם משחיתים אותך. ליבך מסרב להכיר זאת, אך חרבך כבר מכירה זאת טוב מדי: ראה איך היא רועדת מרוב תשוקה, מרוב רצון לנקום כבודך ולנקש את השוטים- הרשה לה אם כן! שלוף חרבך והכה בהם כפי שלא הכה בם אף אדונם הראשון, אהיה להם סמל כבוד ואימה ונסה אתה, שוטה, ללמוד מעט מחוכמת הגנן!"

למשמע הדברים צרחו הגמדים והאביר, שרחמיו כה רבים וליבו כה קטן, מיהר להרגיעם-

"אל תוסיף עוד מילה!", הוציא האביר חרבו מנדנה, "התרצה שאשים סוף לקיומך?! לך, לך מפה שד משחת ועזוב את ילדיי!".

"אינני חושב שאתה עוד יודע כיצד לשים סוף לקיומו של דבר- ראה אותך, הנאצל בלוחמים, מטפל בגמדים מרושעים כמטפלת בתינוקות. מזל הוא שעדיין אתה לובש שריון ולא שמלה! ובעוד אתה מטפל בתינוקותיך חדי השיניים, אשתך זועקת עד לב השמיים! הלהב, החרב, כיצד היא בוכה מרוב צימאון, מרעב כה אדיר ונושן! לכן הכה בי, הכה בי עם המסכנה, שאולי תרווה מדמי מעט נחת".

"אילו דיבורים" נבהל האביר ונרתע לאחור. "אין בי עוד מקום לרצח, להרג וצריכה לדעת זאת גם חרבי- היא ואני נועדנו לשרת את הקטנים, למען יגדלו ויצאו ענקים" אמר והשיב חרבו לנדנו בפחד שאולי זו עוד תקפוץ עליו, ככלב מורעב על אדוניו.

"ענקים?!", הצטחק ז'נבה עד כאב, "ראה אותם- שדונים עבי כרס וחלשי רגליים, בקושי נושאים משקלם שלהם. מאלה לא יצמחו ענקים, רק תולעים!" הכריז ותקע את מקלו באחד הגמדים- ורק הוציא את חוד המקל ומן החור נשפך דם שחור ותולעים לבנות, שמנות ועגלגלות. "ראה! אינך מגדל אף גמדים חיים; מתים כולם, מתים כל הארורים הקטנים!".

"לא, לא!" הזדעק האביר ובבכי ניסה לאסוף מחדש את תוכנו של הגמד.

"ראו אותו", חשב ז'נבה למראה האביר הכורע והבוכה, "זה אביר? אף משרת לא אקרא לו! מוחו רקוב, ליבו עוד יותר, כל כולו שק תולעים ובשר עבש. יוותר אם כן עם בני מינו!". הוא החל להתרחק וכבר שמע מאחוריו את הגמדים חוזרים להתעלל באותו אביר. "שדים מרושעים!", קרא ופניו לעבר שבילו הקודם, "דעו זאת- בקול צחוקכם את מביאים אוכלי נבלות, שלא יהססו לנגוס גם בגמדים רקובים!".

רק סיים את הדברים ומתוך העמק להקת צבועים עלתה, ריח נבלה באפה.

 

"גם לרקוב ביותר יש מי שיטרפהו- ברוכים יהיו מנקי האדמה".

כה אמר ז'נבה.

 

* * *

ולקינוח- פיסת אומנות אינטרנטית נאה:



נכתב על ידי ז'נבה , 7/5/2010 00:03   בקטגוריות ענייני קריאה, פילוסופיה, דמוקרטיה, שעות דמדומים, סיפרותי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מילים אחרונות


לכל דבר ממתין הקץ
ואף אני איני שונה-
נדם ליבי, כבו עיניי
ורק גופי נותר עומד.

אך גם בגיא צל מוות
לא אדע פחד או רעה
נפשי רוח אביב
וחיי היו שירה:
בשתי ידיי אחזתי במציאות
ואת תוכנה בלעתי-

ברגליי כבשתי לי משעול
אל פסגותיה הלבנים
ובאוויר הקר של האמת
ראיתי את שחשקה נפשי:
אומנות, מדע ואומה;
אותנטיות, יצירה והעצמה.

מתוך עצמי בראתי
ועל שפת תהום רקדתי.
וגם כשאשקע למטה
רוחי תעלה מעלה
וביחד עם רוחות אביב
תהלל את החיים.

וגופי עוד ישוב כפרחים,
כעצים, כחיות ואנשים.
ואף כשירקיב השיש
ושמי לתהומות הנשייה יושלך,
אני כבר אהיה בכול,
כמעט אולי כמלאך.

ברוך היה זמני מעל פני האדמה,
יבורך זמני תחתיה.
נכתב על ידי ז'נבה , 23/1/2010 18:33   בקטגוריות סיפרותי  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
12,289
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לז'נבה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ז'נבה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)