Vita

הדמוקרטיה של ארה"ב ביצעה רצח עם. המדינה היחידה שאתם לא יכולים לנקות עם אימפריאליזם, קומוניזם או נאציזם. המדינה הליבראלית הראשונה והיחידה ששמרה על זהותה יותר מ-200 שנה. עכשיו מה תטענו כנגד רעיונות פאשיסטים? את אותם טיעונים שמתאימים נגדכם?

אין עמדה או אידיאולוגיה בעלות רצון להשפיע שלא היוו רקע או יכולות להוות רקע לרצח. אז די עם טיעוני "גם הנאצים עשו זאת", או "אתה נשמע כמו דיקטטור". גם לליבראלים לא חסרים שלדים בארון.

הבה, ברשותכם, נדמיין לרגע אחד תרחיש שונה ליום רצח רבין: קבוצה ימנית, החברים בה אישים חזקים במיוחד במדינה, חוברת ביחד עם הצבא לביצוע הפיכה כנגד ראש הממשלה הנוכחי בשביל לטרפד את הסכם אוסלו. לשם השגת היעד הם שולחים למשימת התאבדות את יגאל עמיר אשר מחסל את יצחק רבין. בהלם שנוצר הקבוצה משיגה שליטה על מוסדות השלטון, מוציאה להורג בחשאי את עמיר ומבטלת את הדמוקרטיה לטובת דיקטטורה לאומנית. כך, רבותיי, נרצחת דמוקרטיה.

רצח רבין נהיה פחות ופחות רלוונטי משום שמתייחסים אליו ביתר רגש ממה שנחוץ. אכן, נרצח ראש ממשלה על ידי יריב אידיאולוגי – לא משהו שהמשחק הדמוקרטי מרשה, אך בסופו של דבר למעט ראש ממשלה ז"ל הדמוקרטיה והחברה הישראלית לא עמדו על סף תהום.

לעומת המצב האובייקטיבי הזה חלק מהמרקדים הקבועים מסביב למדורת יום הזיכרון, ביניהם אף בתו של המנוח, מנסים כל הזמן לבצע פולחן אישיות למנהיג תוך הפיכת הרצח לכמעט מעמד יום הדין: רבין, ראש הממשלה האהוד והמוצלח אשר עמד להפוך את המזרח התיכון לאזור משגשג ופורח (שטויות), נרצח על ידי בן עוולה ימני ובאותו רגע "נרצחה הדמוקרטיה" (ויש המקלים – "כמעט נרצחה"). קשקוש נוראי.

ומה נותר לנו ללמוד מרצח רבין אחרי שניקינו את כל הברברת? לכותב שורות אלה באמת שאין מושג. התפיסה הדמוקרטית שלנו לא מגנה חיסול גורמים אנטי-דמוקרטים, כמו גם רצח פוליטי. הכול חלק מהפעולות שהאזרח הקטן יכול לבצע כנגד הלוויתן: הפגנה, שביתה (אלימות) ואף תקיפה ופגיעה בנציגי שלטון. עד כמה אנו צריכים להיות שוטים בשביל להרוג את המחאה על ידי הטענה "אף פעם אסור להשתמש באלימות בשביל למחות".

והגיע הזמן להכיר בעובדות – רצח רבין עם הזמן ייטמע אל בין דפי ההיסטוריה ולא, לפמפם אותו לכל החברה כל הזמן לא ימנע מרציחות פוליטיות לחזור על עצמן. זה מקרה היסטורי, אינדיקאטור שאולי יכול לשמש אותנו אם נרצה לנסות ולמנוע את הרצח הבא. מצד שני, רבות המדינות שעברו התנקשויות פוליטיות והעניין עדיין לא פסק מלהיות רלוונטי.

הכול בסופו של דבר תלוי בעד כמה האזרח מעריך או חש שרצח יתרום למטרותיו. ואולי בו, באזרח החושב, טמונה הבעיה?

החרם על אריאל הוא צעד מבורך במאבק כנגד הכיבוש הציוני על אדמות ערביות, אך הנני חושב שאריאל היא רק בורג זניח במפעל הכיבוש הרצחני וקולוניאליסטי שהציונים כופים על העם הערבי השליו.

מתוך אמונה שאותם אומנים משתמשים ברקמה הרכה שהאל נתן בין אוזניהם, הנה עוד כמה ערים שיש להחרים משום היותם חלק מהכיבוש:

א.      חיפה – הציונים המנוולים יכולים לשקר כמה שירצו, אולם כולם יודעים שרוב האוכלוסייה הערבית גורשה ב48'. אף החוצפה הישראלית להפוך עיר ערבית לעיר יהודית מחייבת חרם מוחלט.

ב.      אשקלון – נכבשה על ידי צבא המרצחים העממי של היישות הציונית בניגוד להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר. כיצד ניתן להתנגד לכיבוש 67' ולהתעלם מזה של 48'?

ג.       באר שבע – גם זו עיר שנכבשה בניגוד להסכם החלוקה.

ד.      אשדוד, נצרת, עכו, נהריה וכל יישוב אחר מדרום ליבנה במישור החוף – הם חלק מהכיבוש הציוני ויש להחרימם.

ה.     ירושלים – העדות הברורה ביותר לדחפים המשיחיים/לאומיים הפרמיטיבים של הציונות. חלקה נכבש ב48', חלק אחר ב67' וכולה משיחיות ודתיות סתומה שמדרדרות את מדינת ישראל. והרי מתי מישהו בכלל ביקר בעיר הזו לאחרונה?

ו.        תל אביב – יישות הכיבוש הברורה ביותר, אשר קמה על כפרים ערבים ובלעה את יפו. אדם הקנא באמת לשלום, לאהבת עמים ואחווה אינו יכול אפילו לשים רגלו שם בלי להשתתף באופן פעיל בכיבוש הציוני המרושע. היא, עיר הרוע, ברלין של הרייך היהודי, חייבת להיות בראש כל הודעת חרם!

בנוסף יעשו טוב האומנים אם יסרבו לסיבסוד מצד הממשלה הימנית-פאשיסטית, יחרימו שתיית מים מהכנרת שנכבשה מידי הסורים ויפסיקו לנשום את אוויר הכיבוש המשחית. באופן כללי המלצתי שירדו מארץ הכיבוש והשחיתות עד שהעם הפרימיטיבי והברברי יבין שאי אפשר להילחם ושישראל נולדה בחטא.