Vita

ראשית, סוד: ט"ו בשבט אינו חג, אלא יום תחילת שנת מס. שמרו את זה בלבבכם אם מישהו יספר לך שט"ו בשבט הוא גלגול חג פגאני (אלא אם כן היה איזה עם רואי חשבון בעת העתיקה שעדיין לא שמענו עליו).

אני רוצה להתייחס דווקא לביטוי נאה במיוחד של התורה: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים, כ', י"ט) הנמצא דווקא בפרשה העוסקת בהלכות מלחמה: מה הם הטקסים הדתיים ומה הגישה לכיבוש אויב. מדוע אם כן מופיע ביטוי המדמה את האדם לעץ, בפרק אשר עוסק בניהולה של מלחמת כיבוש והתפשטות?

הפרשנות המסורתית מייחסת לביטוי תובנה מעשית – האדם חי מן עץ השדה ולכן אין הוא צריך להשחיתו בזמן מצור, אחרת יסבול לאחר מכן אותה חרפת רעב שסבל הנצור. דברים אלה טובים ונאים, אך הבה ונבחן את מטאפורת העץ אל מול הלכות המלחמה.

לאן העץ צומח? למעלה. ולמטה. חלק מהמינים, בד בבד עם צמיחתם אל השמיים, מעמיקים שורשיהם אל תוך האדמה. העץ מנצל את האדמה, הבסיס החומרי, לשם התפתחות ועלייה. זוהי אולי המטאפיזיקה הבריאה ביותר (אשר ניטשה מתייחס אליה והיהדות עוד לפניו) – חומריות ככלי בידי הרוחניות. לא דואליות , כי אם היררכיה, התפתחות והתעלות של החומר אל הרוח. האין זה רעיון נפלא?

ט"ו בשבט שמח.

מהו האתגר הפילוסופי הראשון במעלה לעידננו? להכין את התרבות הבאה לאחר נפילתו. כולנו יודעים שהמודרניות שועטת לאבדון, הדמוקרטיות הליבראליות כבר אינן מספקות את האופיום הנדרש להמון. תסיסה תתרחש, כאוס חדש בשביל לידה חדשה. ואנחנו חייבים להיות מוכנים לשעבד מחדש את האנרכיה לטובת היררכיה.

מה יהיו עקרונות היסוד לבנייתה של תרבות חדשה? ראשית, טאטוא המטריאליזם – כי אין האדם קיים מן החומר לבדו. שנית, הורדת מעמדה של הרציונאליות – לא לרתום את הרגש, האבסורד, כמוהו כהתכחשות לחיים עצמם. ושלישית, לא צריך לדאוג לכל מיעוט קטן וקולני – הטעות המרכזית של דורנו היא הרב תרבותיות, ההמוניות חסרת התבנית.

להתבונן על בעיה מנקודת המבט האנושית, ההומאנית – היש דרך טובה יותר להיכשל בפתרונה? בני אדם הם נזילים, משתנים, יצורים שרובם ניתן להפשיט ולהלביש כאוות נפשנו. התעסקות ב"מה יקרה מפעולה X על בן אדם Y", מסתירה את השאלה "מה העיקרון הרעיוני מאחורי זה?". אנחנו מתעסקים בעובדים זרים בלי לתהות על כלכלה, באוכלוסיה במלחמה בלי לתהות על עקרונות המלחמה.

עד מתי נמשיך לדמיין שהאדם אינו מנוהל על ידי דימונים פרי מחשבתו?