Vita

ניטשה טען ש"הרצון לעוצמה, הוא הוא הרצון לחיים" (מעבר לטוב ולרוע, 259) וכהרגלו בקודש לא הותיר לנו נימוקים לאבחנה זו או רישום של ניסויי המחשבה דרכם השיג אותה. עקב זאת הכניס את קוראיו לתוך וויכוחים אדירים האם החיים אכן הם התגלמות רצון ומהו בכלל אותו רצון לעוצמה.

מפני שעניין המסה הזו בתחום המדיני, אינני מתכוון לחרוג אל מעמקי מדעי החיים בשביל להוכיח מעבר לכל ספק האם החיים באמת הם "רצון לעוצמה". נחרוג מעט לתחומם, נערער במקצת את רודנות "הרצון לשרוד" ונתקדם משם לעבר הסוציולוגיה האנושית.

תחילת הדיון בעמידה על הקשר בין מונחי יסוד של הרצון לעוצמה- עוצמה היא שיעורו של כוח, כשכוח בהקשרו כאן הוא מילה נרדפת ליכולת. ומהי יכולת? ההסבר הפשוט ביותר הוא ש"יכולת" היא המידה בה אנו יכולים לממש אפשרות.

דוגמה תבהיר את העניין: קיימת אפשרות להניע טנק שמשקלו 60 טון במהירות של 80 קמ"ש. על אף שהאפשרות אינה מפלה על רקע דת, גזע ומין, אתה אינך יכול לממשה בעוד שמנוע דיזל 1200 כוחות סוס כן. מדוע? כי למנוע יש כוח פיזי רב יותר ולכן יכול לממש את אפשרות ההנעה.

מצד שני, כוח המנוע מוגבל למישור הפיזי בלבד ואין הוא יכול לתרגמו למשל לכוח אינטלקטואלי. עובדה זו מצביעה על קיום סוגים שונים של כוח אשר לכל אחד מהם תחום וממלכה משלו. בין הממלכות האלה מתנהלים קשרים וניתן להמיר כוח אחד באחר, לדוגמה פועל משא ההופך את כוחו הפיזי לכוח כלכלי או אינטלקטואל מהפכני הממיר את כוחו המחשבתי המתבטא בנאומים ומאמרים לכוחו הפיזי של המון תוסס.

כוח בעולמנו אינו צץ משום מקום או נותר אדיש לנסיבות המציאות. ברור לנו שכוחו הפיזי של אדם תלוי במשאבי המזון, שירותי הבריאות וההיגיינה שעומדים לרשותו, כפי שכוחו האינטלקטואלי תלוי בגנטיקה, חינוך, עושר תרבותי וכו'. בשל הגבלתנו על ידי המציאות הפיזיקאלית הכוח שלנו לא רק שהוא מוגבל, אלא שבשביל להשיגו אנו זקוקים לאמצעים – שרירים בשביל כוח פיזי או כסף בשביל כוח כלכלי.  

הצורך באמצעים מציאותיים[1] להשגת כוח, יוצר את מבנה דינאמיקת הכוח. שינוי במשאבים, פגיעה בכלים, משנים את חלוקת הכוח בין פרטים ואת כמותו הכוללת. השחקנים השונים במערכת יכולים לנצל זאת לשינוי כוחם ואנו אכן רואים שבעלי חיים כמו גם בני אדם משנים את חלוקת הכוח בעזרת התפשטות, פגיעה או שיתוף פעולה.  

האם מבנה זה, הדינאמיקה הזו, עונה על מדוע יצורים חיים מתנהלים לפיה? לא. אנו נדרשים להוסיף עוד רכיב שייתן את ההנעה של השחקן הכוחני: הרצון לכוח.

מבחינה מושגית קל להגדיר את הרצון לכוח: הרצון לכוח הוא השאיפה להשגתו, שימורו והגדלתו של הכוח. הרצון לכוח בפרט דוחף אותו להשיג כוח – יהיה זה על ידי הפיכתו לאיש עסקים, הוגה או אומן אומניות לחימה – לשמר אותו ולהמשיך בצבירתו. דוגמה טובה תהיה אלכסנדר מוקדון, אשר לא הסתפק בביצור כוחו ביוון אלא יצא לכבוש את האימפריה הפרסית או דוקטור מרטין לותר קינג הבן שהיה מאנשי המפתח במאבק השחורים לזכויות שוות[2]. מצד שני, מדוע בכלל קיים אותו רצון לכוח והאם הוא הרצון היחיד באדם?

היצור החי בימינו, בכללו האדם, הוא תוצר מנגנון הברירה הטבעית. מנגנון זה, המעצב את פני ממלכת החי, מהווה מסננת לפגמים פיזיולוגים כמו גם התנהגותיים. אם ברצוננו למצוא את המניע הבסיסי לחיים, יש להבין מה תעדיף הברירה הטבעית.

המנגנון לפיו פועלת הברירה הטבעית הוא כדלקמן:

א.      קיימת קבוצת פרטים מאותו זן או מכמה זנים בסביבה.

ב.      הסביבה מכילה תנאים מגבילים על התרבות כל הפרטים – תנאי עקה פיזיים (חום, קור, קרינה) או מגבלה על משאבים.

ג.       הפרט בעל היתרון במצב זוכה להעמיד יותר צאצאים, לרובם אותו יתרון כמוהו.

ד.      באופן סטטיסטי הקבוצה בעלת היתרון נהפכת לדומיננטית.

היתרון של הפרט בשלב ג' מעניק לו יכולות גדולות יותר מול מתחריו או בהתאם לטרמינולוגיה שלנו נותן לו יותר כוח.

אם כוח הוא המטבע העובר לסוחר במאבק האבולוציוני, הרוצה בו יותר יזכה – רצון לכוח אשר אינו זהה לרצון להישרדות משום שאינו נמנע מלסכן את קיום הפרט בשביל עוד כוח. העובדה שאנו מוצאים מנגנוני סיכון כאלה באדם, בפסיונים (הזכרים נלחמים לפעמים עד מוות בעונת הרבייה) ובטווסים (הזכר מסכן את חייו עם זנב כבד בשביל להתרבות) מספיקה בשלב הזה בשביל להעמיד סימן שאלה בנוגע למונופול של הרצון לשרוד ולאפשר לנו להכניס במרווח הנוצר את הרצון לכוח כהסבר לדינאמיקה האנושית.

המודל מבוסס הכוח מציע מנגנון פשוט ביותר להבנה וחיזוי של התנהגות שחקן – אדם, קבוצה, לאום – בהתאם לשתי שאלות:

א.      מה מזוהה אצלו ככוח? אנו מזהים משהו ככוח אם אנו חווים את תחושת הכוח (חשבו על הרגשתכם לאחר הצלחה באתגר פיזי או אינטלקטואלי) או לחילופין מתנים לנו בין הדבר לבין כוח (המרדף המודרני אחר כסף). הדבר מחייב הכרה של האובייקט לפני ולפנים, בעיקר מפני שרוב הגופים מסווים את השאיפה לכוח.

שתי דוגמאות לעניין זה: ארגוני אסלאם קיצוניים – האחים המוסלמים, אל קאעידה וכדומה – שואפים להשבת הח'ליפות האדירה של תחילת ימי האסלאם; חברות מערביות – ארה"ב, אירופה, ישראל וכדומה – שואפות לשקט בשביל שגשוג חומרני. ההבדל במטרה בין שני הצדדים הוא המסביר מדוע הקיצוניים ששים להרוג ולהיהרג, במטרה להגשמת אידיאל הכוח, בעוד שהחברה המערבית בעיקרה רק רוצה שיעזבו אותה בשקט.

ב.      במקרה של מתחרה, האם יסתכן? כל שחקן בחתירתו הבלתי-נלאה לכוח יפגוש בשחקנים אחרים שיכולים להפריע לו. אם במקרה לפתרון ההפרעה קיימות מספר אפשרויות, לדוגמה חיסול השחקן או ברית איתו, עלינו לקבוע עד כמה השחקן מוכן לסכן את כוחו העכשווי בשביל השגת עוד כוח.

היטלר והמעצמות המערביות לפני ובמהלך המלחמה הן דוגמה טוב לכך: היטלר, כראש משטר מיליטריסטי שרומם את מלאכת לקיחת הסיכון, היה מוכן לסכן את משטרו לשם הגדלת הרייך[3] בעוד שצרפת בריטניה סירבו לסכן את כוחן הפגוע מלאחר המלחמה לשם הבטחת השלום.

מלחמות, הסכמי שלום, הסכמי סחר ועוד כולם מושפעים ממה שמגדירים שני השחקנים כמטרותיהם והמוכנות להסתכן בשבילן.

אין בדברים כאן כי אם פתיחתא לבחינה עמוקה של עניין הכוח במסגרות שונות. עדיין יש שאלות רבות ללא תשובה ובכל זאת המודל הכוחני מציע לנו את מה שהתפיסה "ההישרדותית" לא – הבנה של עמי לוחמים, של "תרבויות מוות" וחיזוי טוב יותר של התנהגות. אם בשביל התפיסה המטריאליסטית/הדוניסטית מחבלי ה11.9 הם תעלומה, התפיסה הכוחנית אינה אף מראה סימן של היסוס לפני הבנתם במלואם.