אני באמת לא מחבב את ריצ'רד דוקינס ולא חס וחלילה משום שהוא מטריאליסט קיצוני או בריטי (למרות שלאחרון יש השפעה). אני לא מחבב את מר דוקינס משום שהוא דמגוג בגרוש, מהסוג שמהווה עלבון לדמגוגים הדגולים באמת: הוא מכליל והוא בעל נטייה ברורה להצהרות בומבסטיות רדודות; אחרת כיצד ניתן להסביר את העובדה שהוא חושב שהדתות הן שורש כל הרשע? כאילו שנפוליאון נלחם בשביל ישו ואירופה עשקה את העולם בשביל מריה הקדושה.
אולם נעזוב את זה עכשיו- מר דוקינס יצא בסרט בשם "אויבי ההיגיון" (שוב כותרת בומבסטית שמנסה לתאר חבורת הילרים וקוראי קלפים ככת מרושעת שמעוניינת לשטוף את מוחנו) אך מר דוקינס התעלם מאויבי ההיגיון האמיתיים, אנשים שבאמת פועלים בניגוד לכל היגיון ויותר גרוע- הם הרוב המוחלט על הפלנטה!
שלבי ההוכחה
הגדרה א': נגדיר פעולה אבסורדית כפעולה שאינה משרתת שום תכלית. למשל- טחינת מים היא פעולה אבסורדית לעומת טחינת חיטה שמספקת קמח.
משפט א': החיים הם אוסף פעולות.
משפט ב': הפעולות נועדו לקיים את החיים.
משפט ג': החיים אינם משרתים תכלית כלשהי.
משפט ד': כל תכלית שהחי נותן לחייו נובעות:
א. מאונס למצוא תכלית, משום שהוא נולד ללא תכלית.
ב. חוסר רציונאליות. רדיפה אחר כסף, ידע, הנאה וכו' אינן מונעות על ידי נימוקים רציונאלים. במעמד כזה רדיפה אחר מין ורדיפה אחר ידע הן שוות ערך.
מסקנה: בהתאם להגדרה א', משפט ג' ומשפט ד', החיים אינם משרתים תכלית הגיונית ולכן כל פעולה לקיומם היא פעולה אבסורדית.
הרי לכם אם כן אויבי ההיגיון האמיתיים- אתם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה