Vita

"כל בני האדם שווים!(?)"

החברה המערבית חולה – זו היא הבחנה ראשונה ובסיסית. היא מאבדת את יכולתה להתגונן, להתפתח ולשמור על העליונות שהייתה מנת חלקה כמה מאות שנים. באירופה האוכלוסייה מתנוונת, על ידי דעיכת קצב ריבוי ורב-תרבותיות מסממת ובארה"ב האימפריה מחלה לשקוע. אף בישראל הסימנים של דקדנס מתגלים: ירידת קרנה של הגישה הלאומית-אתנית, שחיתות שלטונית והידרדרות חברתית.

לנוכח התפוררות זו אנו חייבים לשאול: מדוע? מדוע עמים וגזעים אשר הצליחו לכבוש את העולם נהפכו לכה מנוונים? הדבר מקבל משנה חשיבות לנו כתוצריה של החברה המערבית שמעוניינים לשרוד ולבנות אחריה. אם לא נדע מה היו הגורמים לנפילה, כיצד נמנע מהם בבנייתנו החדשה?

על מחלות החברה המערבית דובר רבות – ההמוניות, העדריות, העיסוק בזוטות במקום בהתאמה למציאות והתגברות ועוד. כל הדברים נכונים, כל הדברים ראויים להתייחסות, ברם כותב שורות אלה רוצה להפנות אל בעיה מרכזית אחת אשר היא נשאית האנרכיה ואותה יש לעקור מן השורש:

בעיית הסימטריה

סימטריה במובנה המתמטי/אסתטי הוא דימיון בין שני עצמים (יהיו אלה עצמים נפרדים או צדדיו של אותו עצם). בתחומם של מדעי הטבע סימטריה משמשת כעדות על שוויון, כך שאין העדפה לצד זה או אחר[1].

בעיית הסימטריה נובעת מהנחת היסוד בדבר השוויון בין כל בני האדם, כאשר באם יש הבדלים ביניהם הרי שהם תוצר הסביבה ואינם נובעים מהבדלים הטבועים בהם מראשיתם. הנחת היסוד הזו משמעה שכל בני האדם נוצרו שווים ומכאן אין לאדם אחד סמכות לצוות על השני ועל החוק לנהוג בכולם כשווים.

יהיו את אלה אשר יגרסו כי הגדרתי "חריפה" מדי. הם יציעו הגדרה אחרת: "כל בני האדם הם שווים לפני החוק". הגדרה "מתונה" יותר זו גם היא מניחה באופן סמוי שכולם שווים (אם אינם שווים, מדוע חוק אחד? וראו כדוגמה את החוק הפלילי בהתייחסותו לנאשם שפוי ובלתי שפוי).

הבעיה הנוצרת מהנחת הסימטריות בין כל בני האדם היא התפוררות של התרבות והחברה על ידי מספר תופעות:

א.      איבוד ההיררכיה – כאשר כל בני האדם שווים, אין סיבה לראות באחד בעל סמכות על השני. מכאן, משום שאיננו יכולים להניח כי אין לאדם אוטונומיה בהחלטותיו, כל פרט נהפך ליחידה נפרדת אשר יכולה מרצונה החופשי לתת למישהו סמכות. הדבר הופך את הדרך לכל משרה לתחרות פופולאריות וממוטטת את האפשרות להטבעה של היררכיה טבעית בחברה (משום שזו נוגדת את הנחת השוויון).

ב.      חוסר באידיאל מאחד – ללא היררכיה, לא ניתן לאחד את ההמונים מסביב לעקרונות-על, עקרונות אשר מתווים את התנהלותה ויעדה של החברה. מתוך העקרונות האלה נוצרת התרבות של העם, אותו "צעצוע" יפה שכה רבים מתלוננים שחסר בעידננו.

הסיבה לחיסרון היא שתמיד יהיו את אלה שרוצים לחלוב מן החברה במקום לתת לה, את אלה שרוצים לספק את ההנאות הקטנות שלהם במקום להירתם לביצוע של משהו גדול יותר. וללא היכולת לכפות או לחסל את הפרטים האלה, הם במהרה מתקבצים לכנופיות ואספסוף שונא תרבות נוצר.

ג.       כמות על פני איכות – ברגע שנהפכנו לפרטים שווים הרי שכפות המאזניים בדיונים חייבות לנטות לעבר הקבוצה הגדולה יותר, משום שאם כל כך הרבה חושבים את אותו דבר סימן שהוא נכון ("מיליארד סינים לא טועים"). הדבר מעמיד פרטים חכמים יותר בפני מצוקה: גם אם יש להם רעיונות שיכולים להטיב עם כולם, ללא ניצחון במבחן הפופולאריות אין להם סיכויי לשנות.

כך גם המערכת תטה למצע, או לדרדר, את כל בני האדם לרמה השווה בה המסה האנושית תהיה הומוגנית. כל עוד יש לנו נכשלים כמו גם מצליחים השוויון נשבר. אולם בעוד שהרמת הנכשלים נחשבת כחיובית, חיזוק המצליחים נחשבת כשלילית – הם כל הזמן מחייבים את שאר החברה לרוץ אחריהם.

ד.      מחיקת הייחודיות – המסה תטה לעבר המכנה הנמוך ביותר ותגרור איתה את רוב רובם של הפרטים. מבט חטוף בחברה שלנו מעיד על כך. ובעוד המסה מתגלגלת למטה, הפרטים המנסים לשמור על ייחודיות (מתוך ייחודיות אמיתית ולא משום רצון "להיות שונה") עומדים אל מול עדר אדיר ורב עוצמה ללא יכולת להימלט. אם פעם האומנים, הפילוסופים, יכלו למצוא מחסה אצל אצולה גבוהה הרי שכיום אין להם שום מקלט.

מן הסיבות האלה הנחת הסימטריה היא המסוכנת בהנחות וכל בנייה (או אם לדייק – בנייתה מחדש) של תרבות מחייבת אותנו ראשית לוותר עליה. אין זה משנה לאן תסתכלו: אלוהים או הטבע לא יצרו אותנו שווים. להניח ההפך, או להתעלם מחוסר השוויון, היא תחילת השקיעה באשליות וניוון.

הבה ניתן להצלחה ולמעלה להנחות אותנו.

להתבונן על בעיה מנקודת המבט האנושית, ההומאנית – היש דרך טובה יותר להיכשל בפתרונה? בני אדם הם נזילים, משתנים, יצורים שרובם ניתן להפשיט ולהלביש כאוות נפשנו. התעסקות ב"מה יקרה מפעולה X על בן אדם Y", מסתירה את השאלה "מה העיקרון הרעיוני מאחורי זה?". אנחנו מתעסקים בעובדים זרים בלי לתהות על כלכלה, באוכלוסיה במלחמה בלי לתהות על עקרונות המלחמה.

עד מתי נמשיך לדמיין שהאדם אינו מנוהל על ידי דימונים פרי מחשבתו?

קיימת איזו תחושה אצל אנשי מדע למיניהם, או לחילופין סוגדי מדע המתעניינים בו אך לא מבינים אותו, שהם: א' נמצאים במערכת לוגית טובה יותר מזו הדתית ו-ב' יש להם אמרה בנוגע ל"האם יש אלוהים".

ראשית, הגיע הזמן להכיר בכך שהמתודה המדעית – כמו כל מערכת היקש לוגית אחרת – מכילה אקסיומות. שתי האקסיומות המרכזיות הן: נכונות האינדוקציה, כלומר אם אפיל תפוח שלוש פעמים גם בפעם הרביעית הוא ייפול, ושסיבתיות קיימת, כלומר אם מצב ב' בא אחרי מצב א' מספר כלשהו של פעמים (אינדוקציה) הרי שקיים קשר סיבתי ביניהם.

האם ניתן להוכיחן? אמפירית ולוגית אנו מסתמכים על מוח וחושים אשר אינם אובייקטיבים (צבעים, ראיית תבניות) ואשר אנו מניחים שאינם עושים טעויות או מציגים "תדמית" של המציאות. הבעיה היא – שהם כן. בגללם מלכתחילה אנו מאמינים באינדוקציה ובסיבתיות, אשר מהווים לא פחות מ"הוקוס פוקוס" של המחשבה. ואין בעובדה שהאמונות האלה בעלות ערך מעשי כהוכחה לנכונותן, על אף שגם ברעיון הזה לבטח מסתתרת איזו אמונה תפלה מעבר פרימיטיבי יותר.

שנית, הבה ונבהיר זאת אחת ולתמיד: קיום יישות אלוהית היא אקסיומה ואם תרצו – החזקה שבהן. לא ניתן להדבירה באמצעות החושים או לוגיקה, מפני שהיא נוגעת למטאפיזי ולישות אשר, מהגדרתה, לאינטלקט האנושי אין הבנה בנוגע אליה. האל, הסיבתיות והאינדוקציה כולם נמצאים באותה סירה ולכן גם הדת והמדע.

הדבר מביא אותנו להבנה שהמדע, כמו גם הדת, הם שניהם גוונים של שקר. הם אינם מבוססי אמיתות חקוקות בסלע, אלא חלק מרשת הקורים אשר התודעה האנושית פורשת על פני המציאות. היש בכך גנאי? לא ויש פה אף ברכה: אם יסכימו סוף-סוף המדע והדת להפסיק את הוויכוח המפגר שלהם על "מי אמיתי יותר", יוכלו ביחד להתעסק בחשוב באמת והוא טיפוח החיה "אדם". המדע והדת שניהם נוגעים לתחומים שונים וחשובים של הקיום האנושי ואם ישכילו לשתף פעולה נוכל לצעוד עוד צעד בדרך לעילוי האדם.