Vita

הערכה רווחת בקרבנו היא שלשחקנים המרכזיים במפה הפוליטית העולמית, כדוגמת ארה"ב, סין, אירופה ורוסיה, אכפת: אכפת להם מהסבל הערבי, מהכיבוש הישראלי, מכל הסכסוך הדמוגרפי המתרחש על חבל ארץ קטן במזרח התיכון. מתוך הערכה זו עולה הטענה שאם נהיה צודקים, כלומר נתנהל לפי אמנות בין לאומיות ונהיה הומאניים, העולם יתמוך בנו. מגוחך.

מעצמות העולם היו, נותרו ויהיו מדינות ציניות ואינטרסנטיות: מדוע קיבלנו את הצהרת בלפור ולאחר מכן ננטשנו על ידי הבריטים? משום החזון הציוני? לא, מפני שבתחילה מדינה יהודית חזקה שירתה את האינטרסים הבריטים. לאחר מכן הערבים נראו כשחקנים חזקים יותר וזכו באהדת הבריטים. ארה"ב תמכה בזמנה בסדאם, הצרפתים התנגדו להפלת עיראק משום שהיא קנתה מהם נשק. בעד סכום נאה של דולרים, או לחילופין יתרונות אסטרטגים, מנהיגי הדמוקרטיות הנאורות יהיו יותר משמחים לתמוך גם בדיקטטור הרוחץ בדם תינוקות. עובדה - אפילו היטלר זכה לאהדה בתחילת דרכו, משום שנראה כגורם נגדי להשפעה הקומוניסטית.

דוגמה עכשווית לציניות הזו היא טורקיה של ימינו: הטורקים, אשר עודדו את משט הטרור לעזה, מדכאים את המיעוט הכורדי בקרבם ומפציצים את האוטונומיה הכורדית בעיראק, זוכים כיום לתמיכה ערבית מוגברת וחיבוק מבריטניה. להדגשת העניין: בעוד אנו מחרימים את הטורקים, כשההכנסות שלהם מתיירות ישראלית היא כמה מאות מיליוני דולרים, ערב הסעודית תשקיע בהם ב-4 השנים הקרובות 400 מיליארד דולר ובריטניה מעוניינת להכפיל את המסחר. העולם, שוב, זורק אותנו לכלבים ולמען האמת – מסיבות מוצדקות לחלוטין.

מדינת ישראל היא שרץ קטן ולא החלטי שאינו מציע שום דבר לבעלי ברית פוטנציאלים: אנו חוששים להפציץ באיראן, נכשלנו בלרסק את החיזבאללה ואיננו מחזיקים בכוח כלכלי או משאבים ראויים. בעוד האויב הערבי מבצע לנו דה-הומניזציה, אנו איננו משיבים לו באותו מטבע ומציירים אותם כהמון ברברי צמא דם שהכרח הוא לגרש. לא, אנחנו רוצים לחיות בשלום וביטחון – בכך גם מתעלמים מהאפשרות להפוך לגורם מסכן יציבות במזרח התיכון ולנצל את הכוח הזה. בסופו של דבר אנו טוענים שאנו כובשים, מצהירים על שאיפה לשלום, מבהירים שחמאס הוא ארגון טרור אך פת"ח הוא לא. דיסוננס קוגניטיבי שרק מוח יהודי קודח היה יכול ליצור.

עלינו רבותיי להעמיד את תקדים צ'כוסלובקיה מול עינינו ולהחליט סוף סוף האם ישראל תמשיך להתנהל כיישוב יהודי קטן, כפר בעל מנטאליות פחד מן הקוזאק, או אומה עם עמוד שדרה ואמונה בזכותה לא רק לארץ ישראל המערבית אלא אף לחבלי ארץ אחרים.

800 "פעילי שלום" משתתפים במשט שאורגן על ידי מדינה שמכחישה את העובדה שטבחה בעם, תוך הפגנת חוסר מוכנות לעזור בעניין שליט ושום ביקורת על מצרים, שגם היא (למי שלא הסתכל במפה ב50 השנים האחרונות) גובלת ברצועת עזה.

"צביעות" עולה רק בראשי?

מואדיב, 800-1 לטיפשות האנושית.

כשטורקיה ביטלה את השתתפות חיל האוויר הישראלי בתרגיל שהיה אמור להיערך בשטחה, התירוץ הכי טוב היה שזה כדי להרגיע את הקיצונים האסלאמיים[1]; אחרי זה טורקיה חתמה על הסכמים אסטרטגים עם סוריה ושוב, מי אנו שנגיד למדינה ריבונית עם מי עליה לחתום הסכמים[2]; ואז הגיעה הסדרה "אייריליק" והוכיחה באופן חד משמעי- טורקיה מתחילה לשנות מגמה.

מעבר מגוש לגוש

מאז הקמתה ב1923 הייתה הרפובליקה הטורקית לבעלת ברית טבעית של המערב, כשהיא עצמה מושתת על אותם יסודות של דמוקרטיה וליברליזם, תוך הקפדה נוקשה על אופי חילוני בניגוד לאופי הדתי של רוב מדינות המזרח התיכון. היא הייתה שותפה כה טבעית שבזמן המלחמה הקרה אף שמשה כבסיס לטילי גרעין אמריקאים.

כך המצב התנהל, עם תהפוכות כאלה ואחרות, עד שב2002 הגיעה ההפתעה-  "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית זכתה בבחירות והשלטון הפך מחילוני לדתי. בתחילה היו קיימים חששות שהאופי החילוני יתערער ואף הועלו הערכות שאם אופייה החילוני של טורקיה יאוים, הצבא יתערב ויפיל את השלטון. אולם ארדואן היה חכם מספיק בשביל לא להתעסק באופייה החילוני של המדינה ודאג לנהל מדיניות פנים בהתאם למשנתו של כמאל אטאטורק.

לצערנו, הבעיה עם טורקיה היא במדיניות החוץ ולא הפנים- טורקיה הייתה בשנים האחרונות מאוד "חביבה" למערב, מתוך שאיפה להצטרף לאיחוד האירופאי. לשם כך היא ביצעה שורה של רפורמות בהתאם לדרישות האיחוד ועל אף כל זאת הוא רק ממשיך להערים קשיים, כנראה מתוך רצון שלא לצרף את המדינה לשורותיו.

כמובן שלא ניתן להאשים את האיחוד על שאינו מתלהב מצירוף טורקיה, שעם גלי מהגרים אסלאמיים יאיץ את שקיעת היבשת בים מוסלמי ועל אף זאת היחס הזה גורם לטורקים להתחיל לתהות האם כדאי להמשיך ולשתף פעולה עם המערב או לחילופין לפנות למזרח, אל עבר רוסיה וסין. מדיניות כזו, של התרחקות מן המערב והתקרבות למעצמות הריכוזיות, יכולה להסביר את החוזים וההסכמים שנחתמו לאחרונה עם רוסיה ואולי לרמוז על הבאות בפוליטיקה האזורית בכל הקשור ליחסים בין מעצמת העל האמריקאית לשתי המעצמות המשניות: רוסיה וסין.

ברם, מדיניות כזו אינה מסבירה מדוע טורקיה תרצה להתקרב לסוריה, איראן ולפגוע כה קשות ביחסים עם ישראל תוך שימוש ברטוריקה חריפה במיוחד כנגדנו.

ברית מצורעים- הגרסה המזרח תיכונית

מה משותף לטורקיה, איראן וסוריה? שתי הראשונות הן מדינות מוסלמיות לא ערביות ובשלישית שולט מיעוט מוקצה מבחינה דתית[3]. שלושתן יושבות בתוך העולם המוסלמי ותקועות כנטע זר בעולם הערבי.

ראייה כזאת מתרצת את ההסכמים בין טורקיה לסוריה וההתקרבות הטורקית לאיראן, בד בבד עם התרחקות מישראל, כברית מצורעים בה הכוחות שאינם ערבים מאחדים שורות בשביל להשפיע על הפוליטיקה האזורית. כך, גם אם טורקיה לא תיתפס כשחקן מרכזי בעולם המוסלמי, היא לכל הפחות תהפך לגורם בו יש להתחשב ובעל יכולת להשפיע על מגמות בו. כמו כן אפשרי ששיתוף הפעולה בין טורקיה לסוריה נועד גם בשביל לטפל בבעיה משותפת של שתי המדינות- המיעוט הכורדי.

ומה מניע את הרצון הטורקי להיות גורם בעל השפעה במרחב המזרח תיכוני? מבחינה אסטרטגית לא יהיה זה חכם להתקרב לשיקוץ הסורי ולהתרחק מישראל, לכן קרוב לוודאי מעורבים גורמים היסטורים/לאומיים: שאיפה טורקית נושנה לתקופת האימפריה העות'מאנית, אז היה העם הטורקי השליט המוחלט של המוני ערבים והמרחב המזרח תיכוני.

לא להבליג

אל מול מה שיכול להיות התדרדרות ביחסים בינינו ובין הטורקים, ממשלת ישראל אינה צריכה להתעלם מהפגיעה בה ולהציג "עסקים כרגיל". להפך- אם הטורקים יעמיקו את שיתוף הפעולה עם דמשק, נגביל את המסחר הצבאי; אם הרטוריקה האנטי-ישראלית ואף אנטישמית תמשיך לצאת מפיו של ראש הממשלה ותשודר בערוץ הממלכתי, עלינו לעורר מחדש את סוגיית ההכרה בשואה הארמנית[4] וכו'.

מצד שני, כדאי להשאיר לממשלת טורקיה את האפשרות לרדת מן העץ עליו עלתה; אינני חושב שזה ישרת אותנו אם ננתק באלימות כל קשר עם טורקיה, רק מפני מהלכיו של הממשל הנוכחי שם.