Vita

הרנסאנס האיטלקי חייב את עושרו לרדיפת כבוד אנושית והתמסחרות תרבותית. אומנים עבדו לפי חוזים ברורים, פילוסופים והוגים זכו לחסותם הכלכלית של סוחרים אם הנעימו את אוזנם והתנופה באומנות ובבנייה מקורה ברצון אצילים להיחרט בהיסטוריה.

עידן בוהק של האדם אשר מניף כנס את האנוכיות הבריאה. הזקוקים אנו לעוד בשביל לוותר על ויה דולורוזה?

קשה להעלים את ההרגשה שהאיש הזה היה ראוי לסמל השור (שאכן היה סמלו): נמרץ, מבריק, כריזמטי ומרשים, אב אוהב שעל אף שחיתות מוסרית דאג לרווחת ביתו ולרווחתה של מדינת האפיפיור.

"ואף על פי כן נוע תנוע!" ציווה האל את גרמי השמיים, לא את האדם. לאדם הותיר סמכות זו, כי אף ליושב במרומים יש גבול למידת הרשעות.

והאם אנו נעז להיות כה מרושעים לעצמנו? הנעז שלא?