לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Vita


Lasciate ogne speranza, voi ch'intrate- Abandon all hope, You who enter here

Avatarכינוי:  ז'נבה

בן: 33



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אמנות ובריתות


עד נקודה זו עיסוקנו המרכזי ביחסי חוץ היה כיצד להשיג יתרון אסטרטגי על פני יריבינו, בעזרת תחבולות וקשירת קשר. אולם לא על החרב לבדה יכולה מדיניות לעמוד: לפעמים שיתוף פעולה, מציאת אינטרס משותף, עדיפים על הניסיון לכפות באופן אלים את רצוננו על היריב. לפעמים עדיפה הפשרה לשם יצירת עתיד בר קיימא לטווח ארוך יותר.

 


הנחת יסוד להסכמים ואמנות בין מדינות הוא שלמדינות אין חברויות, רק אינטרסים משותפים. כאן יש לעשות הבחנה בין "מדינה" ל"עם" – מדינה מהווה התגלמות של אומה, גוף ביורוקראטי המגשים את הרצון לשלטון עצמי של קבוצת אנשים בחלק ארץ מסוים. זהו מבנה אשר קיומו הוא פיזי בלבד, שאין הוא מכיל בעצמו את הכלים לתיקון, או חידוש ומהווה ממשות לא אורגנית.

עם הוא הרוח החיה, באנשים כמו גם ברעיונות, שמניע את המדינה. עם בריא, כזה אשר יש לו ביטחון בזהותו, מעניק למדינה את העקרונות אשר מדריכים אותה והוא המווסת את הממשל והשלטון. כאן גם יש לשים לב שה"עם" גדול מסכום חלקיו: העם הרומאי, במובן התרבותי, נעלם הרבה לפני שהרומאי האחרון של הקיסרות מת.

מכאן שעם יכול לזהות עמים אחרים כבעלי ברית, חברים בנפש – אם הם חולקים רוח דומה, מאפיינים דומים שמאחדים אותם לכדי מסגרת תרבותית גדולה יותר. מדינות לעומתם אינן יכולות לזהות באף מדינה אחרת קווי דמיון: הן יחידות ביורוקרטיות ואוטונומיות שמטרתן הראשונית הן שימורן העצמי. לכן בעוד פילוסוף, כמעצב תרבותי, יכול לדבר על איחוד נרחב יותר של עמים, מדינאי אינו יכול להציע פירור האוטונומיה המדינית משום היותה בגידה בעצם תפקידו[1].

 

 

התחום הראשון בו מדינות יכולות ליצור קשרים הוא הכלכלי. ראשיתם ביוזמה פרטית, ייבוא וייצוא פרטי של אזרחים בין המדינות. לאחריה מגיעות המדינות לחוזים כלכלים של מסחר ברמה ממשלתית, הורדת מכסים, מיסים ואף הקמת ארגונים שונים לאיחוד ושילוב כלכלי, כולם בשביל להעמיק את המסחר בין המדינות.

הקשרים בתחום זה "פשוטים" להבנה וניתוח: בחן את היחסים הנוכחים, את התוצאה משינוי המערכת ובצע. אכן, יחסי מסחר לא מתוכננים היטב יכולים להביא את החברות המקומיות לפשיטת רגל ולפגוע בעצמאות הכלכלית שלך, אולם מעולם הם לא פגעו באוטונומיה של מדינה לפגוע בשותף למסחר. הדבר מותיר פתח למלחמה תוקפנית כנגד השותף המסחרי במקרה וניתן לזהות  מראש הידרדרות באוטונומיה הכלכלית. כמו כן ניתן לנסות ולשנות את מאזן הכוחות הכלכלים, על ידי מניפולציות כלכליות שאינן מענייננו.

התחום הכלכלי גם מהווה תשתית ליחסי חוץ אחרים, כדוגמת יחסים תרבותיים או ביטחוניים. הכלכלה, הודות לאדישות הכסף לגבולות ותרבויות, היא הפתח הראשון לשם יחסים בין קהילות וממשלות.

 

 

התחום השני הוא הביטחוני, כאשר יש כאן הבחנה ברורה בין "צבאי" ו"ביטחוני" – הצבא הוא גוף הדואג לביטחון, אך אינו היחיד. תהיה זו צרות מוחין לנסות ולראות ביחסים צבאיים כשונים מיחסי ביטחון אחרים, כדוגמת שיתוף מודיעין וכדומה.

יחסים ביטחוניים מתאפיינים בשיתוף פעולה בין זרועות הביטחון השונות של המדינות בשביל לטפל בבעיות משותפות, או לחילופין ביחסי תן-קח בהם המדינות עוזרות לטפל בבעיות שלא בהכרח מאיימות על ביטחונן. ברמתם הבסיסית יחסים אלה מתאפיינים בשיתוף מידע מודיעיני מפעם לפעם. משם הם מתקדמים לעבר אימונים משותפים, מסחר בחומרה צבאית, מבצעים משותפים ולבסוף ברית הגנתית[2].

היתרונות בשיתוף פעולה מסתכמים בסופו של דבר לשתי קטגוריות מרכזיות:

א.      הגדלת היכולת- רתימת המשאבים של מדינה נוספת לביטחונך מגדילה את יכולתך הטקטית והאסטרטגית לאתר, לתקוף ולחסל איומים ביטחוניים. יהיה זה על ידי שיתוף מודיעין, שימוש בתשתית צבאית של השותף או אף מבצעים צבאיים יחדיו – כולם מעניקים למדינאי יותר כוח.

ב.      הקטנת העומס- קל יותר לעמוד יחדיו מאשר לחוד. משאבים צבאיים משולבים מקטינים את העומס על הצבא שלך, דבר המקטין שחיקה בכוח אדם וציוד. כך ניתן לשמור לאורך זמן על הכושר הצבאי.

מן הצד השני, הסיכונים ביחסים ביטחוניים הם:

א.      תמיכה של שותף בגורמים עוינים – אין הבטחה שאם תספק מידע או חומרה צבאית, השותף לא יעביר אותם הלאה. זליגה של ציוד צבאי ומודיעין יכולים ליצור מצב בו אתה תומך באויביך על ידי מתווך.

ב.      היגררות לקרבות לא רצויים – בריתות הגנה, או אף התחייבות לתמוך בידיד, יכולים ליצור מצב בו אתה נגרר בעל כורחך להרפתקה צבאית מטופשת ומשלם מחיר בעבור טעויות שלא אתה עשית. הדבר גם מקשה את השלכתה של אומה לכלבים במקרה הצורך.

הנקודה השנייה, אותה ביטא ג'פרסון במשפטו: "שלום, מסחר ויחסי ידידות עם כל האומות. ברית – עם אף לא אחת.", אינה בהכרח יוצאת כנגד תמיכה בשותף לדרך אלא בהפיכת תמיכה זו לחוזה כתוב. אפשר שעם יחוש צורך לצאת ולהיאבק למען עם-אח אחר, אולם אף בשיא להט שכזה אל למדינאי לחתום על איזו ברית. בריתות הן פגיעה לא נחוצה באוטונומיה המדינית.

 

 

התחום השלישי הוא התרבותי, בו מדינות מבצעות באופן יזום מפגש בין תרבותי על ידי הרצאות, תוכניות לימוד, פסטיבלים ועוד. "שבוע התרבות" של סין ורוסיה הוא דוגמה טובה ליחסים תרבותיים בחסות ממשלתית.

ברור לנו שעמים מחליפים אלמנטים תרבותיים ולומדים זה מזה מתוך סקרנות אורגנית, אך מה נמצא מאחורי יוזמת ממשלות לייבוא תרבותי? ראשית, אם האזרחים מכירים טוב יותר את התרבות של השותף, יורדת הסבירות לאיזו תקרית תרבותית לא מכוונת- לדוגמה פגיעה שלא בידיעה בדבר קדוש לו. שנית, על ידי הפיכת ה"זר" לפחות זר קשרים כלכלים נהפכים למשגשגים יותר והעמים משני הצדדים יבטחו אחד בשני יותר. הדבר יביא להגדלת היקף העסקאות ביניהן ובכך לשגשוג המסחר – לרווחת האומות.

לאור הדברים לעיל, האם למדינאי כדאי לבצע פעולות של ייבוא תרבותי? באופן מוחלט וברור – לא! אם העם מעוניין לקחת מתרבות האחר, לספוג אווירת נכר, יש להותיר את העניין באופן מוחלט בתחום היוזמה הפרטית. כמובן, מוזיאונים ותוכניות חינוך צריכים להתייחס גם לתרבויות זרות, ברם אין מטרתם להביא את הפרט להיותו "רב-תרבותי" או סובלני. הרגשות האלה הם סימפטומים ראשונים להתנוונותו של הרצון הלאומי, של האומה ויוצאים באופן חד וברור כנגד מטרתה הראשונית של המדינה: שימור האומה וריבונותה. העובדה שמדינות מודרניות בימינו אכן מפיצות את הרגשות האלה, ביחד עם ייבוא תרבותי נטול פיקוח, היא עוד עדות לטירוף של המדינאי בימינו.

 

 

אף פעם אל תניח שמישהו יבוא להושיע אותך משום שאינו רוצה לראות עולם בלעדייך – מאחורי כל מעשה מדיני יש אינטרס ואם איננו, הרי שהדבר נגרם משום טיפשות העושה. צור קשרי ידידות עם החזקים, תמוך בחלשים בשביל לכרסם בהם ואל תעז להעלות על לשונך את המילה "ברית". אלו עיקרי תורת הידידות בתחום המדיני.


[1] ואם יתהה הקורא בנוגע לאיחוד האירופאי, הרי שיש כאן היפוך תפקידים: המדינה מעוניינת להיטמע, העם לא.

[2] אינני חושב שמעולם נכרתה ברית בין מדינות שלא כללה מרכיב צבאי ברור.

נכתב על ידי ז'נבה , 13/10/2010 20:51   בקטגוריות מדיניות חוץ, מקיאבלי, שלום  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היהודי הצודק, הטורקי החכם


הערכה רווחת בקרבנו היא שלשחקנים המרכזיים במפה הפוליטית העולמית, כדוגמת ארה"ב, סין, אירופה ורוסיה, אכפת: אכפת להם מהסבל הערבי, מהכיבוש הישראלי, מכל הסכסוך הדמוגרפי המתרחש על חבל ארץ קטן במזרח התיכון. מתוך הערכה זו עולה הטענה שאם נהיה צודקים, כלומר נתנהל לפי אמנות בין לאומיות ונהיה הומאניים, העולם יתמוך בנו. מגוחך.

מעצמות העולם היו, נותרו ויהיו מדינות ציניות ואינטרסנטיות: מדוע קיבלנו את הצהרת בלפור ולאחר מכן ננטשנו על ידי הבריטים? משום החזון הציוני? לא, מפני שבתחילה מדינה יהודית חזקה שירתה את האינטרסים הבריטים. לאחר מכן הערבים נראו כשחקנים חזקים יותר וזכו באהדת הבריטים. ארה"ב תמכה בזמנה בסדאם, הצרפתים התנגדו להפלת עיראק משום שהיא קנתה מהם נשק. בעד סכום נאה של דולרים, או לחילופין יתרונות אסטרטגים, מנהיגי הדמוקרטיות הנאורות יהיו יותר משמחים לתמוך גם בדיקטטור הרוחץ בדם תינוקות. עובדה - אפילו היטלר זכה לאהדה בתחילת דרכו, משום שנראה כגורם נגדי להשפעה הקומוניסטית.

דוגמה עכשווית לציניות הזו היא טורקיה של ימינו: הטורקים, אשר עודדו את משט הטרור לעזה, מדכאים את המיעוט הכורדי בקרבם ומפציצים את האוטונומיה הכורדית בעיראק, זוכים כיום לתמיכה ערבית מוגברת וחיבוק מבריטניה. להדגשת העניין: בעוד אנו מחרימים את הטורקים, כשההכנסות שלהם מתיירות ישראלית היא כמה מאות מיליוני דולרים, ערב הסעודית תשקיע בהם ב-4 השנים הקרובות 400 מיליארד דולר ובריטניה מעוניינת להכפיל את המסחר. העולם, שוב, זורק אותנו לכלבים ולמען האמת – מסיבות מוצדקות לחלוטין.

מדינת ישראל היא שרץ קטן ולא החלטי שאינו מציע שום דבר לבעלי ברית פוטנציאלים: אנו חוששים להפציץ באיראן, נכשלנו בלרסק את החיזבאללה ואיננו מחזיקים בכוח כלכלי או משאבים ראויים. בעוד האויב הערבי מבצע לנו דה-הומניזציה, אנו איננו משיבים לו באותו מטבע ומציירים אותם כהמון ברברי צמא דם שהכרח הוא לגרש. לא, אנחנו רוצים לחיות בשלום וביטחון – בכך גם מתעלמים מהאפשרות להפוך לגורם מסכן יציבות במזרח התיכון ולנצל את הכוח הזה. בסופו של דבר אנו טוענים שאנו כובשים, מצהירים על שאיפה לשלום, מבהירים שחמאס הוא ארגון טרור אך פת"ח הוא לא. דיסוננס קוגניטיבי שרק מוח יהודי קודח היה יכול ליצור.

עלינו רבותיי להעמיד את תקדים צ'כוסלובקיה מול עינינו ולהחליט סוף סוף האם ישראל תמשיך להתנהל כיישוב יהודי קטן, כפר בעל מנטאליות פחד מן הקוזאק, או אומה עם עמוד שדרה ואמונה בזכותה לא רק לארץ ישראל המערבית אלא אף לחבלי ארץ אחרים.

נכתב על ידי ז'נבה , 9/9/2010 13:45   בקטגוריות תיקון לאומי, שלום, מקיאבלי, מדיניות חוץ, טורקיה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דינאמיקה של כוח


מה יאמר לעצמו מתבונן מהצד על המחשבה המדינית? "מרוב עצים לא רואים את היער". העצים הם כול המושגים, התפיסות והמודלים שהוצעו לאורך השנים לניתוח וחיזוי אירועים בפוליטיקה המקומית והעולמית. אנו משוטטים שם, באותו יער של מושגים ואירועים, עיוורים לחלוטין בגין התבוננות רק בקטעי היסטוריה, או בהשלכת מערכת הערכים שלנו לאחרים (אף לא במודע).

הדוגמה הטובה ביותר כיום למצב עניינים זה היא חוסר היכולת המערבית להבין את הטרור האסלאמי: התפיסה השולטת מתבססת על מורשת המערב ורואה בטרור תוצר קיפוח, עוני. האדם המערבי הנהנתן אינו יכול בכלל לתפוס מדוע אדם ירצה לבצע פעולת קמיקאזה אלא אם חסרים לו כל הנאות החיים החומריות. "עובדה היא", יצהיר אותו הוגה, "שהטרור האסלאמי משגשג במדינות מוכות עוני כאפגניסטן, תימן וסומליה." ובדיוק באותה מידה אין הוא הכה שורש בהאיטי, מונגוליה או קניה. בנוסף עומדות שתי עובדות בניגוד לתפיסה:

א.      חוסר שלטון- המדינות בהן ארגוני הג'יהאד העולמי מקים בסיסים מאופיינות או על ידי שלטון מרכזי מתפורר (תימן, סומליה) או אוהד (אפגניסטן). מדוע עלינו להניח אם כן שדווקא בגלל עונייה של מדינה הטרור התבסס שם? עד כמה שידוע לי, עוני לא מעלה את ערך הנדל"ן.

ב.      טרוריסטים מערביים- אם תפיסת "שורש הטרור – עוני" יכולה עוד להתמודד עם א', מול ב' היא מתפוררת: קיומם של טרוריסטים אסלאמיים אשר גדלו או היגרו למערב ובהישג ידם היו כל מנעמי החיים המערביים.

הדוגמה הזאת ועוד רבות אחרות – חלקן מניתוח היסטורי – מחייבות אותנו להתעלות מעל היער ולהגדיר סוף-סוף עקרון-על אשר יהיה כנר לרגלינו בהגות המדינית. מהו אותו עקרון? אני מאמין שהוא "הרצון לכוח" כפי שהעלה אותו על כתב הפילוסוף פרידריך ניטשה.

 

 

ניטשה טען ש"הרצון לעוצמה, הוא הוא הרצון לחיים" (מעבר לטוב ולרוע, 259) וכהרגלו בקודש לא הותיר לנו נימוקים לאבחנה זו או רישום של ניסויי המחשבה דרכם השיג אותה. עקב זאת הכניס את קוראיו לתוך וויכוחים אדירים האם החיים אכן הם התגלמות רצון ומהו בכלל אותו רצון לעוצמה.

מפני שעניין המסה הזו בתחום המדיני, אינני מתכוון לחרוג אל מעמקי מדעי החיים בשביל להוכיח מעבר לכל ספק האם החיים באמת הם "רצון לעוצמה". נחרוג מעט לתחומם, נערער במקצת את רודנות "הרצון לשרוד" ונתקדם משם לעבר הסוציולוגיה האנושית.

תחילת הדיון בעמידה על הקשר בין מונחי יסוד של הרצון לעוצמה- עוצמה היא שיעורו של כוח, כשכוח בהקשרו כאן הוא מילה נרדפת ליכולת. ומהי יכולת? ההסבר הפשוט ביותר הוא ש"יכולת" היא המידה בה אנו יכולים לממש אפשרות.

דוגמה תבהיר את העניין: קיימת אפשרות להניע טנק שמשקלו 60 טון במהירות של 80 קמ"ש. על אף שהאפשרות אינה מפלה על רקע דת, גזע ומין, אתה אינך יכול לממשה בעוד שמנוע דיזל 1200 כוחות סוס כן. מדוע? כי למנוע יש כוח פיזי רב יותר ולכן יכול לממש את אפשרות ההנעה.

מצד שני, כוח המנוע מוגבל למישור הפיזי בלבד ואין הוא יכול לתרגמו למשל לכוח אינטלקטואלי. עובדה זו מצביעה על קיום סוגים שונים של כוח אשר לכל אחד מהם תחום וממלכה משלו. בין הממלכות האלה מתנהלים קשרים וניתן להמיר כוח אחד באחר, לדוגמה פועל משא ההופך את כוחו הפיזי לכוח כלכלי או אינטלקטואל מהפכני הממיר את כוחו המחשבתי המתבטא בנאומים ומאמרים לכוחו הפיזי של המון תוסס.

 

 

כוח בעולמנו אינו צץ משום מקום או נותר אדיש לנסיבות המציאות. ברור לנו שכוחו הפיזי של אדם תלוי במשאבי המזון, שירותי הבריאות וההיגיינה שעומדים לרשותו, כפי שכוחו האינטלקטואלי תלוי בגנטיקה, חינוך, עושר תרבותי וכו'. בשל הגבלתנו על ידי המציאות הפיזיקאלית הכוח שלנו לא רק שהוא מוגבל, אלא שבשביל להשיגו אנו זקוקים לאמצעים – שרירים בשביל כוח פיזי או כסף בשביל כוח כלכלי.  

הצורך באמצעים מציאותיים[1] להשגת כוח, יוצר את מבנה דינאמיקת הכוח. שינוי במשאבים, פגיעה בכלים, משנים את חלוקת הכוח בין פרטים ואת כמותו הכוללת. השחקנים השונים במערכת יכולים לנצל זאת לשינוי כוחם ואנו אכן רואים שבעלי חיים כמו גם בני אדם משנים את חלוקת הכוח בעזרת התפשטות, פגיעה או שיתוף פעולה.  

האם מבנה זה, הדינאמיקה הזו, עונה על מדוע יצורים חיים מתנהלים לפיה? לא. אנו נדרשים להוסיף עוד רכיב שייתן את ההנעה של השחקן הכוחני: הרצון לכוח.

 

 

מבחינה מושגית קל להגדיר את הרצון לכוח: הרצון לכוח הוא השאיפה להשגתו, שימורו והגדלתו של הכוח. הרצון לכוח בפרט דוחף אותו להשיג כוח – יהיה זה על ידי הפיכתו לאיש עסקים, הוגה או אומן אומניות לחימה – לשמר אותו ולהמשיך בצבירתו. דוגמה טובה תהיה אלכסנדר מוקדון, אשר לא הסתפק בביצור כוחו ביוון אלא יצא לכבוש את האימפריה הפרסית או דוקטור מרטין לותר קינג הבן שהיה מאנשי המפתח במאבק השחורים לזכויות שוות[2]. מצד שני, מדוע בכלל קיים אותו רצון לכוח והאם הוא הרצון היחיד באדם?

היצור החי בימינו, בכללו האדם, הוא תוצר מנגנון הברירה הטבעית. מנגנון זה, המעצב את פני ממלכת החי, מהווה מסננת לפגמים פיזיולוגים כמו גם התנהגותיים. אם ברצוננו למצוא את המניע הבסיסי לחיים, יש להבין מה תעדיף הברירה הטבעית.

המנגנון לפיו פועלת הברירה הטבעית הוא כדלקמן:

א.      קיימת קבוצת פרטים מאותו זן או מכמה זנים בסביבה.

ב.      הסביבה מכילה תנאים מגבילים על התרבות כל הפרטים – תנאי עקה פיזיים (חום, קור, קרינה) או מגבלה על משאבים.

ג.       הפרט בעל היתרון במצב זוכה להעמיד יותר צאצאים, לרובם אותו יתרון כמוהו.

ד.      באופן סטטיסטי הקבוצה בעלת היתרון נהפכת לדומיננטית.

היתרון של הפרט בשלב ג' מעניק לו יכולות גדולות יותר מול מתחריו או בהתאם לטרמינולוגיה שלנו נותן לו יותר כוח.

אם כוח הוא המטבע העובר לסוחר במאבק האבולוציוני, הרוצה בו יותר יזכה – רצון לכוח אשר אינו זהה לרצון להישרדות משום שאינו נמנע מלסכן את קיום הפרט בשביל עוד כוח. העובדה שאנו מוצאים מנגנוני סיכון כאלה באדם, בפסיונים (הזכרים נלחמים לפעמים עד מוות בעונת הרבייה) ובטווסים (הזכר מסכן את חייו עם זנב כבד בשביל להתרבות) מספיקה בשלב הזה בשביל להעמיד סימן שאלה בנוגע למונופול של הרצון לשרוד ולאפשר לנו להכניס במרווח הנוצר את הרצון לכוח כהסבר לדינאמיקה האנושית.

 

 

המודל מבוסס הכוח מציע מנגנון פשוט ביותר להבנה וחיזוי של התנהגות שחקן – אדם, קבוצה, לאום – בהתאם לשתי שאלות:

א.      מה מזוהה אצלו ככוח? אנו מזהים משהו ככוח אם אנו חווים את תחושת הכוח (חשבו על הרגשתכם לאחר הצלחה באתגר פיזי או אינטלקטואלי) או לחילופין מתנים לנו בין הדבר לבין כוח (המרדף המודרני אחר כסף). הדבר מחייב הכרה של האובייקט לפני ולפנים, בעיקר מפני שרוב הגופים מסווים את השאיפה לכוח.

שתי דוגמאות לעניין זה: ארגוני אסלאם קיצוניים – האחים המוסלמים, אל קאעידה וכדומה – שואפים להשבת הח'ליפות האדירה של תחילת ימי האסלאם; חברות מערביות – ארה"ב, אירופה, ישראל וכדומה – שואפות לשקט בשביל שגשוג חומרני. ההבדל במטרה בין שני הצדדים הוא המסביר מדוע הקיצוניים ששים להרוג ולהיהרג, במטרה להגשמת אידיאל הכוח, בעוד שהחברה המערבית בעיקרה רק רוצה שיעזבו אותה בשקט.

ב.      במקרה של מתחרה, האם יסתכן? כל שחקן בחתירתו הבלתי-נלאה לכוח יפגוש בשחקנים אחרים שיכולים להפריע לו. אם במקרה לפתרון ההפרעה קיימות מספר אפשרויות, לדוגמה חיסול השחקן או ברית איתו, עלינו לקבוע עד כמה השחקן מוכן לסכן את כוחו העכשווי בשביל השגת עוד כוח.

היטלר והמעצמות המערביות לפני ובמהלך המלחמה הן דוגמה טוב לכך: היטלר, כראש משטר מיליטריסטי שרומם את מלאכת לקיחת הסיכון, היה מוכן לסכן את משטרו לשם הגדלת הרייך[3] בעוד שצרפת בריטניה סירבו לסכן את כוחן הפגוע מלאחר המלחמה לשם הבטחת השלום.

מלחמות, הסכמי שלום, הסכמי סחר ועוד כולם מושפעים ממה שמגדירים שני השחקנים כמטרותיהם והמוכנות להסתכן בשבילן.

 

 

אין בדברים כאן כי אם פתיחתא לבחינה עמוקה של עניין הכוח במסגרות שונות. עדיין יש שאלות רבות ללא תשובה ובכל זאת המודל הכוחני מציע לנו את מה שהתפיסה "ההישרדותית" לא – הבנה של עמי לוחמים, של "תרבויות מוות" וחיזוי טוב יותר של התנהגות. אם בשביל התפיסה המטריאליסטית/הדוניסטית מחבלי ה11.9 הם תעלומה, התפיסה הכוחנית אינה אף מראה סימן של היסוס לפני הבנתם במלואם.

 


סיומת מוזיקלית:

ראשית, ידעתי כבר כמה זמן שניטשה כתב כמה וכמה יצירות מוזיקליות קצרות, אך רק לפני יומיים-שלושה גיליתי שהן הועלו ליוטוב. זו החביבה עליי ביותר.

שנית, אספרנור הכיר לי את הלהקה הנהדרת טריאריי - שתי יצירות מתאימות במיוחד לרוח הכוח: אירופה ו-וויקטוריה. תהנו.


[1] מציאותי כאן אינו מוגבל רק למישור הפיזי אלא לכל שהאדם יכול לתפוס, חושי או מחשבתי.

[2] ד"ר קינג כבר היה אדם מבוסס בזמן תחילת המאבק. מדוע יצא להיאבק למען שיוויון זכויות? כפי שנראה, בשביל כוח לשחורים.

[3] צ'כוסלובקיה, חבל הריין והמלחמה עצמה.

נכתב על ידי ז'נבה , 25/8/2010 00:18   בקטגוריות הרצון לכוח, מלחמה, מקיאבלי, מדיניות חוץ, ניטשה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
12,289
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לז'נבה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ז'נבה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)