Vita

הבעיה אינה הערבים. אני יודע שלימדו אותנו לחשוב כי הערבים הם הבעיה, אך ממבט כללי הערבים הם רק תסמין חיצוני לבעיה פנימית שלנו. הרי הערבים בסך הכול מגיבים באופן טבעי וברור: קמה לה מדינה זרה בלב מרחב ערבי וכבר יותר מ-80 שנה הם מנסים להכחיד אותה. נכון, הצהרנו ש"פנינו לשלום" ובהחלט ארץ ישראל המערבית היא כאין וכאפס למרחבים הנתונים בידיהם, ברם לא זה העניין – נלחמים בנו למען עיקרון, לא משום איזה אינטרס תועלתני. המחבל הערבי מפוצץ ומתפוצץ בכדי להסיר את שליטת הנוכרים באדמת האומה; הבעיות הפיזיות הן רק תירוץ, איזו דרך בשביל להשיג את הבנתם של שאר עמי עולם.

הבעיה היא, איך לא, היהודים. היהודים הם השחקן המוזר בדרמה המזרח תיכונית: לכולם ברור מה הם רוצים, רק ליהודים לא. אנחנו פעם רוצים מדינת לאום ופעם רק מקלט, פעם את שתי גדות הירדן ופעם מוכנים להצטמצם גם לגדות הקישון. עד נקודה זו בזמן אנו עדיין מבררים מה מטרת המפעל הציוני ובמקביל נלחצים מכל ביטוי אדנותי: ארץ אבות, חבלי מולדת, גאולת ישראל או הבית השלישי. ואין זה פחד רציונאלי, אלא פחד נפשי, פחדו של העבד העברי.

כן, לא טעות – עבד עברי. וכי חושבים אתם שסיימנו יציאת מצרים ונדודי מדבר? האם הסתיים מפעל משה לטחון את העבד העברי עד אפר? לא ולא. עדיין המפעל בתהליך ועד ימינו ניתן לראות את הדיאלקטיקה בין העבד לאדון, בין העם ואלוהיו. נואקים אנו עדיין רק מן העבודה ומפחדים מן הקולות והמראות בהר סיני. נכון, עברנו עוד דברים רבים – שני בתי מקדש, גלויות, מלחמות, מרידות ופרעות, בהם חושלו מעטי מעט באש והשאר נשרפו עד אפר. ובכל זאת! ובכל זאת לכל אורך הדרך העבד נמצא שם. לפעמים גלוי יותר ולפעמים גלוי פחות, אך תמיד שם.

ובאם לא נסדיר את הדיאלקטיקה הזו לניצחון היסוד האדנותי, גם הישות הריבונית הנוכחית תעלם מדפי ההיסטוריה.

אם יקום מחר נתניהו ויודיע על תוכנית חומש לפינוי כל ההתנחלויות ונתינת אוטונומיה מלאה לפלשתינים – אברך; גם אם יודיע ראש הממשלה כי המו"מ מבוטל לחלוטין ושבתוך שנתיים אנו מתכוננים לספח את כל המרחב הכפרי של יו"ש – גם אז אברך. מדוע? מפני שלפחות יהיה כיוון למדינת ישראל בים הסוער ולא תנוע לכאן ולכאן בהתאם לגלים.

אכן, רואה אני רק דרך אחת ומסלול אחד המתאימים ליישום המטרות הלאומיות והבטחת הקיום הלאומי. אך כשאין אנו רגילים לכיוון, כשאף בדרך לגיהינום איננו מתמידים, כיצד יהיה ניתן לשנות את המסלול? אם רק רגילים אנו לשרירות לב, להיות תמיד מגיבים לפעולות אחרים ולא מכריחים אותם להגיב לנו, איך תתפוס נפשנו את הצורך בדרך אחת במקום אחרת כאשר אין אף רגילה היא לרעיון הדרך?

ובעוד אנחנו מנסים להיגאל מן הגלות – אשר עמדה בסימן היותנו נתונים לחסדי גויים – ממשיכים להירצח בני ישראל לשווא. לא כחלק ממפעל יישוב, ממנו אנו מפחדים פחד מוות, אך גם לא בשביל האליל "שלום". סתם מתים. דמם הפקר, מותם נטול שום משמעות. לכמה ימים נכעס, נדרוש נקם, אולי אף נתפוס את המחבלים (אשר יקבלו תא מאסר נעים ולא, נגיד, חבל תלייה או כיתת יורים) ונשכח את המתים.

הפיגוע באיתמר יהיה כרוח על פני אגם: הוא ירטיט אותנו לכמה רגעים, אך אגם האדישות יחזור לשלוותו וניוונו היום-יומי. ואין צער גדול מזה.

"לחיות כפי שאתה רוצה הוא פלאבי; אדם אציל שואף לסדר וחוק" – גתה.

תמיד יש כפייה. נצטרך לשקר לעצמנו עד טמטום אם ננסה להתכחש לעובדה הבסיסית הזו: בשביל לפעול, בשביל לעשות, במישור האישי כמו גם החברתי, יש לכפות. אנו כלפי עצמנו רודנים, מאלפי היצר ומזקקי הדחפים. ואם אנו לעצמנו רודנים, מדוע לא לאחרים? מדוע לא לרתום את כולם למען אידיאלים גדולים יותר, למען חזון מפואר יותר של קיום? "כי מה אכפת לך?".

אנחנו נהנים לשקר לעצמנו כי בדמוקרטיה ליבראלית אכפת לנו מכולם, שכולם אחים במשפחה אחת גדולה ולכולם יש זכויות וחופש ועוד מיני שרצים קדושים. האמת היא שלא אכפת לנו מאף אחד. אם היה לנו אכפת היינו נותנים לאנשים לפעול באופן הרסני לעצמם ולאחרים? כמובן שלא. היינו דואגים לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה, גם אם כפייה הייתה נצרכת. וכמובן, לא היינו צריכים את המדינה על שלל מערכות הביורוקרטיה שלה לטפל בבעיות קהילות.

המציאות כמובן שונה - צאו וראו מה ענייניה של המדינה התעשייתית ומה הם טיעוני ההמון: לראשונה אכפת רק אם הפרט מפסיק להיות יצרן; ישתה עצמו למוות, יבגוד על ימין ועל שמאל ויחיה באיזו אמונה ומערכת ערכים – כל עוד הוא טוב לעסקים, למדינה לא אכפת. וטיעון ההמון: "מה אכפת לך מדבר זה או זה? מדוע אתה מרחיב עניינך מעבר לממשותך הביולוגית? והרי כולנו שווים, לכולנו יש זכויות; מה נותן לך זכות להחליט? שב בשקט חכמולוג." ואתה יושב בשקט, משום שחינכו אותך על ברכי העבדות ו"החופש לכולם".

לא שבאמת יש חופש לכולם, אפילו לא לפי משנתם: ברגע בו העזת להציע את הרסן – נשללו ממך זכויותיך. ומדוע בחריפות כזו? כי הם כחמור אשר ראה שוב את השוט. הם נואקים ובפאניקה מנסים לחסל אותך, לחסל את המאלף אשר שב מן המתים. ולאחר שישברו אותך הם יחייכו וייאמרו: "רואה? כולנו חופשיים".

תמיד יש כפייה. השאלה היחידה היא מי כופה אותה.