Vita

הנחת יסוד להסכמים ואמנות בין מדינות הוא שלמדינות אין חברויות, רק אינטרסים משותפים. כאן יש לעשות הבחנה בין "מדינה" ל"עם" – מדינה מהווה התגלמות של אומה, גוף ביורוקראטי המגשים את הרצון לשלטון עצמי של קבוצת אנשים בחלק ארץ מסוים. זהו מבנה אשר קיומו הוא פיזי בלבד, שאין הוא מכיל בעצמו את הכלים לתיקון, או חידוש ומהווה ממשות לא אורגנית.

עם הוא הרוח החיה, באנשים כמו גם ברעיונות, שמניע את המדינה. עם בריא, כזה אשר יש לו ביטחון בזהותו, מעניק למדינה את העקרונות אשר מדריכים אותה והוא המווסת את הממשל והשלטון. כאן גם יש לשים לב שה"עם" גדול מסכום חלקיו: העם הרומאי, במובן התרבותי, נעלם הרבה לפני שהרומאי האחרון של הקיסרות מת.

מכאן שעם יכול לזהות עמים אחרים כבעלי ברית, חברים בנפש – אם הם חולקים רוח דומה, מאפיינים דומים שמאחדים אותם לכדי מסגרת תרבותית גדולה יותר. מדינות לעומתם אינן יכולות לזהות באף מדינה אחרת קווי דמיון: הן יחידות ביורוקרטיות ואוטונומיות שמטרתן הראשונית הן שימורן העצמי. לכן בעוד פילוסוף, כמעצב תרבותי, יכול לדבר על איחוד נרחב יותר של עמים, מדינאי אינו יכול להציע פירור האוטונומיה המדינית משום היותה בגידה בעצם תפקידו[1].

התחום הראשון בו מדינות יכולות ליצור קשרים הוא הכלכלי. ראשיתם ביוזמה פרטית, ייבוא וייצוא פרטי של אזרחים בין המדינות. לאחריה מגיעות המדינות לחוזים כלכלים של מסחר ברמה ממשלתית, הורדת מכסים, מיסים ואף הקמת ארגונים שונים לאיחוד ושילוב כלכלי, כולם בשביל להעמיק את המסחר בין המדינות.

הקשרים בתחום זה "פשוטים" להבנה וניתוח: בחן את היחסים הנוכחים, את התוצאה משינוי המערכת ובצע. אכן, יחסי מסחר לא מתוכננים היטב יכולים להביא את החברות המקומיות לפשיטת רגל ולפגוע בעצמאות הכלכלית שלך, אולם מעולם הם לא פגעו באוטונומיה של מדינה לפגוע בשותף למסחר. הדבר מותיר פתח למלחמה תוקפנית כנגד השותף המסחרי במקרה וניתן לזהות  מראש הידרדרות באוטונומיה הכלכלית. כמו כן ניתן לנסות ולשנות את מאזן הכוחות הכלכלים, על ידי מניפולציות כלכליות שאינן מענייננו.

התחום הכלכלי גם מהווה תשתית ליחסי חוץ אחרים, כדוגמת יחסים תרבותיים או ביטחוניים. הכלכלה, הודות לאדישות הכסף לגבולות ותרבויות, היא הפתח הראשון לשם יחסים בין קהילות וממשלות.

התחום השני הוא הביטחוני, כאשר יש כאן הבחנה ברורה בין "צבאי" ו"ביטחוני" – הצבא הוא גוף הדואג לביטחון, אך אינו היחיד. תהיה זו צרות מוחין לנסות ולראות ביחסים צבאיים כשונים מיחסי ביטחון אחרים, כדוגמת שיתוף מודיעין וכדומה.

יחסים ביטחוניים מתאפיינים בשיתוף פעולה בין זרועות הביטחון השונות של המדינות בשביל לטפל בבעיות משותפות, או לחילופין ביחסי תן-קח בהם המדינות עוזרות לטפל בבעיות שלא בהכרח מאיימות על ביטחונן. ברמתם הבסיסית יחסים אלה מתאפיינים בשיתוף מידע מודיעיני מפעם לפעם. משם הם מתקדמים לעבר אימונים משותפים, מסחר בחומרה צבאית, מבצעים משותפים ולבסוף ברית הגנתית[2].

היתרונות בשיתוף פעולה מסתכמים בסופו של דבר לשתי קטגוריות מרכזיות:

א.      הגדלת היכולת- רתימת המשאבים של מדינה נוספת לביטחונך מגדילה את יכולתך הטקטית והאסטרטגית לאתר, לתקוף ולחסל איומים ביטחוניים. יהיה זה על ידי שיתוף מודיעין, שימוש בתשתית צבאית של השותף או אף מבצעים צבאיים יחדיו – כולם מעניקים למדינאי יותר כוח.

ב.      הקטנת העומס- קל יותר לעמוד יחדיו מאשר לחוד. משאבים צבאיים משולבים מקטינים את העומס על הצבא שלך, דבר המקטין שחיקה בכוח אדם וציוד. כך ניתן לשמור לאורך זמן על הכושר הצבאי.

מן הצד השני, הסיכונים ביחסים ביטחוניים הם:

א.      תמיכה של שותף בגורמים עוינים – אין הבטחה שאם תספק מידע או חומרה צבאית, השותף לא יעביר אותם הלאה. זליגה של ציוד צבאי ומודיעין יכולים ליצור מצב בו אתה תומך באויביך על ידי מתווך.

ב.      היגררות לקרבות לא רצויים – בריתות הגנה, או אף התחייבות לתמוך בידיד, יכולים ליצור מצב בו אתה נגרר בעל כורחך להרפתקה צבאית מטופשת ומשלם מחיר בעבור טעויות שלא אתה עשית. הדבר גם מקשה את השלכתה של אומה לכלבים במקרה הצורך.

הנקודה השנייה, אותה ביטא ג'פרסון במשפטו: "שלום, מסחר ויחסי ידידות עם כל האומות. ברית – עם אף לא אחת.", אינה בהכרח יוצאת כנגד תמיכה בשותף לדרך אלא בהפיכת תמיכה זו לחוזה כתוב. אפשר שעם יחוש צורך לצאת ולהיאבק למען עם-אח אחר, אולם אף בשיא להט שכזה אל למדינאי לחתום על איזו ברית. בריתות הן פגיעה לא נחוצה באוטונומיה המדינית.

התחום השלישי הוא התרבותי, בו מדינות מבצעות באופן יזום מפגש בין תרבותי על ידי הרצאות, תוכניות לימוד, פסטיבלים ועוד. "שבוע התרבות" של סין ורוסיה הוא דוגמה טובה ליחסים תרבותיים בחסות ממשלתית.

ברור לנו שעמים מחליפים אלמנטים תרבותיים ולומדים זה מזה מתוך סקרנות אורגנית, אך מה נמצא מאחורי יוזמת ממשלות לייבוא תרבותי? ראשית, אם האזרחים מכירים טוב יותר את התרבות של השותף, יורדת הסבירות לאיזו תקרית תרבותית לא מכוונת- לדוגמה פגיעה שלא בידיעה בדבר קדוש לו. שנית, על ידי הפיכת ה"זר" לפחות זר קשרים כלכלים נהפכים למשגשגים יותר והעמים משני הצדדים יבטחו אחד בשני יותר. הדבר יביא להגדלת היקף העסקאות ביניהן ובכך לשגשוג המסחר – לרווחת האומות.

לאור הדברים לעיל, האם למדינאי כדאי לבצע פעולות של ייבוא תרבותי? באופן מוחלט וברור – לא! אם העם מעוניין לקחת מתרבות האחר, לספוג אווירת נכר, יש להותיר את העניין באופן מוחלט בתחום היוזמה הפרטית. כמובן, מוזיאונים ותוכניות חינוך צריכים להתייחס גם לתרבויות זרות, ברם אין מטרתם להביא את הפרט להיותו "רב-תרבותי" או סובלני. הרגשות האלה הם סימפטומים ראשונים להתנוונותו של הרצון הלאומי, של האומה ויוצאים באופן חד וברור כנגד מטרתה הראשונית של המדינה: שימור האומה וריבונותה. העובדה שמדינות מודרניות בימינו אכן מפיצות את הרגשות האלה, ביחד עם ייבוא תרבותי נטול פיקוח, היא עוד עדות לטירוף של המדינאי בימינו.

אף פעם אל תניח שמישהו יבוא להושיע אותך משום שאינו רוצה לראות עולם בלעדייך – מאחורי כל מעשה מדיני יש אינטרס ואם איננו, הרי שהדבר נגרם משום טיפשות העושה. צור קשרי ידידות עם החזקים, תמוך בחלשים בשביל לכרסם בהם ואל תעז להעלות על לשונך את המילה "ברית". אלו עיקרי תורת הידידות בתחום המדיני.