Vita

ראשית, סוד: ט"ו בשבט אינו חג, אלא יום תחילת שנת מס. שמרו את זה בלבבכם אם מישהו יספר לך שט"ו בשבט הוא גלגול חג פגאני (אלא אם כן היה איזה עם רואי חשבון בעת העתיקה שעדיין לא שמענו עליו).

אני רוצה להתייחס דווקא לביטוי נאה במיוחד של התורה: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים, כ', י"ט) הנמצא דווקא בפרשה העוסקת בהלכות מלחמה: מה הם הטקסים הדתיים ומה הגישה לכיבוש אויב. מדוע אם כן מופיע ביטוי המדמה את האדם לעץ, בפרק אשר עוסק בניהולה של מלחמת כיבוש והתפשטות?

הפרשנות המסורתית מייחסת לביטוי תובנה מעשית – האדם חי מן עץ השדה ולכן אין הוא צריך להשחיתו בזמן מצור, אחרת יסבול לאחר מכן אותה חרפת רעב שסבל הנצור. דברים אלה טובים ונאים, אך הבה ונבחן את מטאפורת העץ אל מול הלכות המלחמה.

לאן העץ צומח? למעלה. ולמטה. חלק מהמינים, בד בבד עם צמיחתם אל השמיים, מעמיקים שורשיהם אל תוך האדמה. העץ מנצל את האדמה, הבסיס החומרי, לשם התפתחות ועלייה. זוהי אולי המטאפיזיקה הבריאה ביותר (אשר ניטשה מתייחס אליה והיהדות עוד לפניו) – חומריות ככלי בידי הרוחניות. לא דואליות , כי אם היררכיה, התפתחות והתעלות של החומר אל הרוח. האין זה רעיון נפלא?

ט"ו בשבט שמח.

אין בושה, אין רפיון שכל, מתחת לנס האומה. יש אשר יטענו אחרת, לא נקשיב – האנושות תפרח רק אם נתמקד בתחומים, בבתי גידול מופרדים. לא לבחור תחום למען ניסוייך – זו הפרה ברורה של השיטה המדעית.

והנה, מעט קטורת שהורכבה על ידי לוחם ומשורר, בן ציון בעל רוח עתיקה.

עיקרי התחייה - יאיר

א.      העם – עם ישראל הוא עם סגולה; יוצר דת היחוד; מחוקק מוסר הנביאים; נושא תרבות עולם; גדול במסורת ומסירות הנפש; ברצון החיים וכוח הסבל; באור רוחו, בביטחונו בגאולה.

ב.      המכורה – המכורה היא ארץ ישראל בתחומה המפורשים בתורה ("לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת", בראשית ט"ו י"ח), היא ארץ החיים, בה ישכן לבטח העם העברי כולו.

ג.       העם ומכורתו – את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחייה. לפיכך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על ארץ-ישראל. זכות זו היא מוחלטת. היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם.

ד.      היעוד – 1. גאולת הארץ. 2. תקומת המלכות. 3. תחיית האומה; אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות.

ואלו תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:

ה.     חינוך – חינוך העם לאהבת החרות וטיפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים. השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא. חידוש ההכרה "הסיף והספר ניתנו מכורכין מן השמים" (ויקרא רבה, ל"ה, ח').

ו.        אחדות – איחוד כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית. שימוש בגאוניותם, מעמדם ומאודם של יחידים – וכיוון מרצם, מסירותם ולהטם המהפכני של ההמונים למלחמת השחרור.

ז.       בריתות – כריתת בריתות עם כל המעוניינים במלחמת הארגון המוכנים לסייע לו במישרים.

ח.     כוח – חישול הכוח הלוחם והאדרתו במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיות צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו.

ט.      מלחמה – מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום היעוד.

י.        כיבוש – כיבוש המכורה בחיל מידי זרים לאחוזת עולם.

ואלה תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה:

יא.    אדנות – חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.

יב.    משטר הצדק – הקמת משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי, במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל. בו יחיו חיי אחווה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.

יג.     החייאת השממות – בנין החברות והחייאת השממות לעליית המיליונים, פרייתם ורבייתם.

יד.    משפט הזרים – פתרון בעיית הזרים על ידי חלופי האוכלוסים.

טו.    קבוץ גלויות – קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.

טז.   שלטון – האדרת העם העברי להיות גורם צבאי, מדיני תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.

יז.     תחייה – החייאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל. צרוף האופי הלאומי בכור התחייה.

יח.   הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה.

קשה להעלים את ההרגשה שהאיש הזה היה ראוי לסמל השור (שאכן היה סמלו): נמרץ, מבריק, כריזמטי ומרשים, אב אוהב שעל אף שחיתות מוסרית דאג לרווחת ביתו ולרווחתה של מדינת האפיפיור.