Vita

הבעיה אינה הערבים. אני יודע שלימדו אותנו לחשוב כי הערבים הם הבעיה, אך ממבט כללי הערבים הם רק תסמין חיצוני לבעיה פנימית שלנו. הרי הערבים בסך הכול מגיבים באופן טבעי וברור: קמה לה מדינה זרה בלב מרחב ערבי וכבר יותר מ-80 שנה הם מנסים להכחיד אותה. נכון, הצהרנו ש"פנינו לשלום" ובהחלט ארץ ישראל המערבית היא כאין וכאפס למרחבים הנתונים בידיהם, ברם לא זה העניין – נלחמים בנו למען עיקרון, לא משום איזה אינטרס תועלתני. המחבל הערבי מפוצץ ומתפוצץ בכדי להסיר את שליטת הנוכרים באדמת האומה; הבעיות הפיזיות הן רק תירוץ, איזו דרך בשביל להשיג את הבנתם של שאר עמי עולם.

הבעיה היא, איך לא, היהודים. היהודים הם השחקן המוזר בדרמה המזרח תיכונית: לכולם ברור מה הם רוצים, רק ליהודים לא. אנחנו פעם רוצים מדינת לאום ופעם רק מקלט, פעם את שתי גדות הירדן ופעם מוכנים להצטמצם גם לגדות הקישון. עד נקודה זו בזמן אנו עדיין מבררים מה מטרת המפעל הציוני ובמקביל נלחצים מכל ביטוי אדנותי: ארץ אבות, חבלי מולדת, גאולת ישראל או הבית השלישי. ואין זה פחד רציונאלי, אלא פחד נפשי, פחדו של העבד העברי.

כן, לא טעות – עבד עברי. וכי חושבים אתם שסיימנו יציאת מצרים ונדודי מדבר? האם הסתיים מפעל משה לטחון את העבד העברי עד אפר? לא ולא. עדיין המפעל בתהליך ועד ימינו ניתן לראות את הדיאלקטיקה בין העבד לאדון, בין העם ואלוהיו. נואקים אנו עדיין רק מן העבודה ומפחדים מן הקולות והמראות בהר סיני. נכון, עברנו עוד דברים רבים – שני בתי מקדש, גלויות, מלחמות, מרידות ופרעות, בהם חושלו מעטי מעט באש והשאר נשרפו עד אפר. ובכל זאת! ובכל זאת לכל אורך הדרך העבד נמצא שם. לפעמים גלוי יותר ולפעמים גלוי פחות, אך תמיד שם.

ובאם לא נסדיר את הדיאלקטיקה הזו לניצחון היסוד האדנותי, גם הישות הריבונית הנוכחית תעלם מדפי ההיסטוריה.

"כל בני האדם שווים!(?)"

החברה המערבית חולה – זו היא הבחנה ראשונה ובסיסית. היא מאבדת את יכולתה להתגונן, להתפתח ולשמור על העליונות שהייתה מנת חלקה כמה מאות שנים. באירופה האוכלוסייה מתנוונת, על ידי דעיכת קצב ריבוי ורב-תרבותיות מסממת ובארה"ב האימפריה מחלה לשקוע. אף בישראל הסימנים של דקדנס מתגלים: ירידת קרנה של הגישה הלאומית-אתנית, שחיתות שלטונית והידרדרות חברתית.

לנוכח התפוררות זו אנו חייבים לשאול: מדוע? מדוע עמים וגזעים אשר הצליחו לכבוש את העולם נהפכו לכה מנוונים? הדבר מקבל משנה חשיבות לנו כתוצריה של החברה המערבית שמעוניינים לשרוד ולבנות אחריה. אם לא נדע מה היו הגורמים לנפילה, כיצד נמנע מהם בבנייתנו החדשה?

על מחלות החברה המערבית דובר רבות – ההמוניות, העדריות, העיסוק בזוטות במקום בהתאמה למציאות והתגברות ועוד. כל הדברים נכונים, כל הדברים ראויים להתייחסות, ברם כותב שורות אלה רוצה להפנות אל בעיה מרכזית אחת אשר היא נשאית האנרכיה ואותה יש לעקור מן השורש:

בעיית הסימטריה

סימטריה במובנה המתמטי/אסתטי הוא דימיון בין שני עצמים (יהיו אלה עצמים נפרדים או צדדיו של אותו עצם). בתחומם של מדעי הטבע סימטריה משמשת כעדות על שוויון, כך שאין העדפה לצד זה או אחר[1].

בעיית הסימטריה נובעת מהנחת היסוד בדבר השוויון בין כל בני האדם, כאשר באם יש הבדלים ביניהם הרי שהם תוצר הסביבה ואינם נובעים מהבדלים הטבועים בהם מראשיתם. הנחת היסוד הזו משמעה שכל בני האדם נוצרו שווים ומכאן אין לאדם אחד סמכות לצוות על השני ועל החוק לנהוג בכולם כשווים.

יהיו את אלה אשר יגרסו כי הגדרתי "חריפה" מדי. הם יציעו הגדרה אחרת: "כל בני האדם הם שווים לפני החוק". הגדרה "מתונה" יותר זו גם היא מניחה באופן סמוי שכולם שווים (אם אינם שווים, מדוע חוק אחד? וראו כדוגמה את החוק הפלילי בהתייחסותו לנאשם שפוי ובלתי שפוי).

הבעיה הנוצרת מהנחת הסימטריות בין כל בני האדם היא התפוררות של התרבות והחברה על ידי מספר תופעות:

א.      איבוד ההיררכיה – כאשר כל בני האדם שווים, אין סיבה לראות באחד בעל סמכות על השני. מכאן, משום שאיננו יכולים להניח כי אין לאדם אוטונומיה בהחלטותיו, כל פרט נהפך ליחידה נפרדת אשר יכולה מרצונה החופשי לתת למישהו סמכות. הדבר הופך את הדרך לכל משרה לתחרות פופולאריות וממוטטת את האפשרות להטבעה של היררכיה טבעית בחברה (משום שזו נוגדת את הנחת השוויון).

ב.      חוסר באידיאל מאחד – ללא היררכיה, לא ניתן לאחד את ההמונים מסביב לעקרונות-על, עקרונות אשר מתווים את התנהלותה ויעדה של החברה. מתוך העקרונות האלה נוצרת התרבות של העם, אותו "צעצוע" יפה שכה רבים מתלוננים שחסר בעידננו.

הסיבה לחיסרון היא שתמיד יהיו את אלה שרוצים לחלוב מן החברה במקום לתת לה, את אלה שרוצים לספק את ההנאות הקטנות שלהם במקום להירתם לביצוע של משהו גדול יותר. וללא היכולת לכפות או לחסל את הפרטים האלה, הם במהרה מתקבצים לכנופיות ואספסוף שונא תרבות נוצר.

ג.       כמות על פני איכות – ברגע שנהפכנו לפרטים שווים הרי שכפות המאזניים בדיונים חייבות לנטות לעבר הקבוצה הגדולה יותר, משום שאם כל כך הרבה חושבים את אותו דבר סימן שהוא נכון ("מיליארד סינים לא טועים"). הדבר מעמיד פרטים חכמים יותר בפני מצוקה: גם אם יש להם רעיונות שיכולים להטיב עם כולם, ללא ניצחון במבחן הפופולאריות אין להם סיכויי לשנות.

כך גם המערכת תטה למצע, או לדרדר, את כל בני האדם לרמה השווה בה המסה האנושית תהיה הומוגנית. כל עוד יש לנו נכשלים כמו גם מצליחים השוויון נשבר. אולם בעוד שהרמת הנכשלים נחשבת כחיובית, חיזוק המצליחים נחשבת כשלילית – הם כל הזמן מחייבים את שאר החברה לרוץ אחריהם.

ד.      מחיקת הייחודיות – המסה תטה לעבר המכנה הנמוך ביותר ותגרור איתה את רוב רובם של הפרטים. מבט חטוף בחברה שלנו מעיד על כך. ובעוד המסה מתגלגלת למטה, הפרטים המנסים לשמור על ייחודיות (מתוך ייחודיות אמיתית ולא משום רצון "להיות שונה") עומדים אל מול עדר אדיר ורב עוצמה ללא יכולת להימלט. אם פעם האומנים, הפילוסופים, יכלו למצוא מחסה אצל אצולה גבוהה הרי שכיום אין להם שום מקלט.

מן הסיבות האלה הנחת הסימטריה היא המסוכנת בהנחות וכל בנייה (או אם לדייק – בנייתה מחדש) של תרבות מחייבת אותנו ראשית לוותר עליה. אין זה משנה לאן תסתכלו: אלוהים או הטבע לא יצרו אותנו שווים. להניח ההפך, או להתעלם מחוסר השוויון, היא תחילת השקיעה באשליות וניוון.

הבה ניתן להצלחה ולמעלה להנחות אותנו.

מה יש לעשות עם החברה? להקים היררכיה טבעית, מעמדות לפי טיפוסים. המבנה ההיררכי הזה אינו דומה למקבילו המדיני – ההנהגה המדינית חייבת את הימצאותה למעלה לחוקים, לבחירות, לכל מיני פרוצדורות ביורוקרטיות. לעומתה, אצולה של רוח תהיה התממשות של ההנהגה הטבעית, של המנהיגים והשליטים הנמצאים תמיד בתוך עם בשביל לכוונו. אולי זה הוא "שלטון מאת האלוהים".

וכיצד ניצור את האצולה הזו? אני חושב על שלושה תחומים בהם יש לבחון: לוגוס – יכולת הסקת מסקנות והבחנה, הנהגה – היכולת לעמוד בראש פרויקט ולהפכו למצליח ואתוס – האם מדובר באדם אשר מכיל תכונות של אצילות? בנוגע למה הן תכונות של אצילות, אתן למר חוסה אורטגה אי גאסט לדבר:

"אצילות מוגדרת על ידי הדרישות שלה מאיתנו – על ידי החובה, לא הזכויות. אצילים מתחייבים. 'לחיות כפי שאתה רוצה הוא פלאבי; אדם אציל שואף לסדר וחוק' (גתה). זכויות היתר של האצולה אין מקורן בזיכיון או טובות; להפך, הן כיבושים. ושמירתן מניחה, כעיקרון, שהיחיד בעל זכויות היתר יכול לכבוש מחדש אותן, בכל רגע..." – מרד ההמונים, פרק 7: חיים אצילים מול חיים פשוטים, או מאמץ ואינרציה.