Vita

האדם המודרני מופצץ מכל כיוון בחדשות 24/7 ובזרם הבלתי פוסק אינו מצליח לשבת רגע אחד ולהבין מה באמת קורה בעולם. זו בעיית עידן המידע, בה מרוב חשיפה תקשורתית הבורות והתככים נהיים דווקא עמוקים יותר. כי אם האדם אינו מצליח לראות את המגמה המחברת את הנקודות, כיצד יבחין בבגידה ובמלחמה?

על ידי הסימום הזה העמים האירופאים לא הבחינו כיצד הממשלות שלהם פתחו את שערי היבשת אל ההמון האסלאמי. הנחיל הכובש בימינו עוד ועוד שטחים באירופה אינו תוצר טבעי, תהליך הנובע מדינאמיקה ספונטאנית ולא מכוונת – מנגנון שלם עומד מאחורי האסון הזה והמלצתי החמה לכם לקרוא את "אירוערביה" של בת יאור בשביל להבין עד כמה הדבר נכון.

והנה, לאחר שהמנגנונים אשר חללו את אירופה סיימו מלאכתם העיקרית – הם עושים עלייה ומגיעים אלינו. כאן, בארץ הקודש, הם עושים ימים כלילות בשביל לנסות ולסרס את ההתנגדות להסתננות האפריקאית. כל מיני טיעונים מושמעים: הם פליטים, נרדפים במדינות מוצאם, אשר באים אל מדינת היהודים בשביל להציל נפשם. זה המצב ואם כך, טוענים הציניקנים נטולי הבושה, כיצד העם אשר עבר שואה ושערי אומות עולם נסגרו בפניו אז, יכול לסלק מעל פניו את הפליטים של היום?

עם הטיעון הזה ועוד שלל טיעונים הומאניים, מוסריים או אף של אמנות בין לאומיות (על אף כי רק מעטים מן המהגרים ראויים להגדרתם כפליטים) מסכני היבשת השחורה זולגים אלינו. נכון לאוגוסט 2010 26,635 מהם נמצאים כאן ומאז, אין צורך לומר, הגיעו עוד רבים ואחרים מחכים או מתקדמים לעברנו. אם לא נשים לב, בשקט, המארב הדמוגרפי שעשו לאירופאים יצליח גם עלינו.

אז מה לעשות? לגרש. אם יירו בהם עם הגעתם למצרים – בסדר גמור. אם יירו בהם כשינחתו באפריקה – אין שום בעיה. אם הם יירו אחד בשני בניסיון לברוח ממשטרת ההגירה – חיסכון במשאבים. הפתרון המוצע כאן אינו נובע מרשעות, אלא מעשיות: חבורת אזרחי מדינות עולם שלישי, עניים ולא יצרניים, מפרים את החוק שלנו בניסיון לנצל אותנו. מדוע אם כן עלינו לתת אפילו דאגה מינימאלית לשלומם? ודי עם הקשקשת המוסרית – אין שום דבר מוסרי בלהפנות את הלחי השנייה או להיחנק בזרם מהגרים.

אחת הבעיות העיקריות של עידננו, עידן הדמוקרטיה המנוון, הוא יחס לא בריא לאנוכיות. מצד אחד אם אדם רוצה להיראות כנעלה, בעיניו שלו או של אחרים, את עצמו עליו לצלוב ולהפוך זאת לנס פעולתו. מן הצד השני, אם אדם מעוניין בלפעול למען ה"אני" במהרה הוא שוקע להתעסקות באותו "אני" קטן אשר גבולו ועורו חד הם. יחס לא בריא זה מנוון, נוגס, במהות האדם ומסרס אותנו.

מה שאנו זקוקים לו הוא איזון מחדש, ראייה מחודשת של האנוכיות לא כאם הרוע אלא כאם כל דבר. והדרך לכך עוברת בלב ליבה של אותה ממלכת דמגוגיה מודרנית – "אהבה".

הבסיס הראשוני לקשר זוגי או חברתי בין יצורי אנוש הוא כיצד פלוני גורם לי להרגיש. כאן אנו ממוקדים בעצמנו ומחפשים גורמים, במקרה הזה אנשים, אשר יוצרים אצלנו תחושות רצויות – הנאה מינית, שעשוע אינטלקטואלי וכו'. לפעמים אף קשרים רומנטיים נותרים על בסיס זה: הצדדים נמצאים בקשר משום הרגשת האהבה, לא משום מושאה.

השלב הבא, או התרחבות של האנוכיות הראשונית, הוא בהטמעתו של פרט אחר לתוך ה"אני". אנו מזהים אצל בן הזוג תכונות דומות לנו ורואים בו המשך של ה"אני" או השלמתו. חיי בני הזוג פוסקים מלהיות שני קווי חיים נפרדים ונהפכים למשותפים, כאשר כל אחד מן הצדדים רואה באחר נפש דומה לו. משום כך אנו מקריבים בעבורם, עושים למען אושרם, מפני שהאינטרס האישי שלהם נהפך להיות גם זה שלנו. הרי מה היא זוגיות מבוססת אם לא ניסיון למזג בין שני פרטים ליצירת אחד?

האנוכיות הזו נמצאת בלב כל פעילות אנושית: פרטית, לאומית או אוניברסאלית. כדוגמה הטו אוזניכם לעבר אותו פרט נמרץ, אשר שמו פעיל הומאניטארי, המפזז בין מוקדי אסון וכל כולו רצון לתמוך בכל מוכי תבל. מה יהיה נימוקו כאשר נשאל אותו מדוע הוא עושה כל זאת? "כי כולנו בני אדם, אחים" ישיב. הרי לכם עקבות האנוכיות: כפי שאח מזוהה כבשר מבשרך, כחלק מאישיותך ולכן ראוי לתמיכתך, כך גם הסומלי המורעב בקרן אפריקה.

אותו עניין מחשבתי גם עושה לאומן והורה עם ילדיו: הרחבת ה"אני" כך שיכסה גם פרטים אחרים, בהתאם לתכונות שאנו מזהים עם אבן היסוד של אישיותנו, הלא הוא ה"אני" הביולוגי. כך חש היהודי אהבה ורצון לעזור לאחיו, כמו גם הנוצרי לחברי קהילתו. באותה צורה גם קבוצות רעיוניות מתכנסות ופועלות, בהתאם לאידיאלים משותפים.

יש כאן מעין מקביל פסיכולוגי לרעיון התיאולוגי של "אחדות הכול": בשביל לשנות את כיוונו של היצר התחרותי, אנו מעבירים פרטים שונים לצידנו על ידי הטמעתם כחלק מעצמנו. ההבדלים בין הקבוצות השונות ובין מסגרות הזהות שבוחרים הפרטים הן באבחנות שלהן: הקומוניסט מתבונן על מצב כלכלי ותעסוקה, בעוד הלאומן על מוצא אתני והאקדמאי על עושר תרבותי.

מה המסקנה מכל זה? שמעשה "בלתי-אנוכי" הוא איזה תכסיס לשון ודעת אשר האדם לימד עצמו לפני שנים רבות מדי, רבות מכדי לזכור את הסיבה הראשונית לאותו מעשה. אין אנו צריכים להרגיש רע עם אנוכיות, עם לרצות ולהטיב עם ה"אני". השאלה היחידה, הביקורת האתית שנותרה, היא אם כן לא ב"האם אנוכיות היא טובה", אלא "מהו אותו 'אנוכי' שהאנוכיות באה לשרת".

הרנסאנס האיטלקי חייב את עושרו לרדיפת כבוד אנושית והתמסחרות תרבותית. אומנים עבדו לפי חוזים ברורים, פילוסופים והוגים זכו לחסותם הכלכלית של סוחרים אם הנעימו את אוזנם והתנופה באומנות ובבנייה מקורה ברצון אצילים להיחרט בהיסטוריה.

עידן בוהק של האדם אשר מניף כנס את האנוכיות הבריאה. הזקוקים אנו לעוד בשביל לוותר על ויה דולורוזה?