Vita

אחת ההנחות הליבראליות הבסיסיות היא שהחברה האנושית מורכבת מאוסף אטומים (ידועים גם כ"פרטים") אשר ניתן לבצע הפרדה ברורה בין מישורי חייהם השונים: קיימת הפרדה בין המערכת הפוליטית, בין סדרי וחוקי השלטון, לבין התרבות בה אותו סדר התעצב. כך נוצרת האשליה כאילו אנו יכולים לעסוק בסוגיות שלטוניות שונות ללא קשר להקשר התרבותי-לאומי שלו.

הבעיה היא שהאשליה הזו גורמת במהרה לרידוד ופירוק של התרבות למחנה הנמוך ביותר, תוך הפיכת החברה לשוק בו המצליח הוא הציניקן תאב הבצע. שואלים אתם מדוע נבחרי הציבור איבדו כל בושה. שואל אני אתכם: מדוע רק לכם מותר? אם לפלוני מותר להיות טפיל אגואיסט, למה לחבר הכנסת לא? מה אנחנו – חברה חופשית או חברה מתורבתת?

את שורשי האשליה המסוכנת, מסוכנת מאוד הזו, כבר ניתן למצוא אצל מיל. במסתו "על החירות" מכיר מיל את נפשו של האדם הבינוני:

"האדם הממוצע לא רק שהוא בעל שכל בינוי, אלא הוא גם בעל נטיות בינוניות, אין לו טעם או רצון די חזקים להטותו לעשות דבר בלתי רגיל; ועל כן אינו מבין לרוחם של אנשים שהם בעלי טעם או רצון כאלה..." – על החירות, עמ' 121-122.

במקום אחר מכיר אף הוא כי שלטון ההמון, שלטון הבינוניים, חייב להיות בינוני בעצמו:

"שלטון הדמוקרטיה... מעולם לא עלה ולעולם לא יוכל לעלות מעל הבינוניות, בין מצד פעולתיה המדיניות, בין מצד הדעות והתכונות והגוון הרוחני שהוא מסייע להתהוותם, אלא בה במידה שהואילו מרצונם בעלי-השלטון הרבים... להתנהל ע"י הצות וההשפעה של איזה יחיד שזכה, או של אילו מעטים שזכו, בכשרונות מצויינים והשכלה מעולה" – על החירות, עמ' 116.

או במילים אחרות: לשם התועלת הכללית, צריכים בני האדם להקשיב לטובים יותר. אך כמובן, אסור לטובים יותר לכפות את דעתם – הם צריכים, בדרך נס, לפתות את ההמון אשר  הסתמם על ידי כוחו, להשתיק את האינטרסים האגואיסטים שלו למען ציות לסמכות גבוהה יותר. ובדיוק בנקודה הזו מתחיל הקרקס שנקרא דמוקרטיה ליבראלית.

הבעיה אינה הערבים. אני יודע שלימדו אותנו לחשוב כי הערבים הם הבעיה, אך ממבט כללי הערבים הם רק תסמין חיצוני לבעיה פנימית שלנו. הרי הערבים בסך הכול מגיבים באופן טבעי וברור: קמה לה מדינה זרה בלב מרחב ערבי וכבר יותר מ-80 שנה הם מנסים להכחיד אותה. נכון, הצהרנו ש"פנינו לשלום" ובהחלט ארץ ישראל המערבית היא כאין וכאפס למרחבים הנתונים בידיהם, ברם לא זה העניין – נלחמים בנו למען עיקרון, לא משום איזה אינטרס תועלתני. המחבל הערבי מפוצץ ומתפוצץ בכדי להסיר את שליטת הנוכרים באדמת האומה; הבעיות הפיזיות הן רק תירוץ, איזו דרך בשביל להשיג את הבנתם של שאר עמי עולם.

הבעיה היא, איך לא, היהודים. היהודים הם השחקן המוזר בדרמה המזרח תיכונית: לכולם ברור מה הם רוצים, רק ליהודים לא. אנחנו פעם רוצים מדינת לאום ופעם רק מקלט, פעם את שתי גדות הירדן ופעם מוכנים להצטמצם גם לגדות הקישון. עד נקודה זו בזמן אנו עדיין מבררים מה מטרת המפעל הציוני ובמקביל נלחצים מכל ביטוי אדנותי: ארץ אבות, חבלי מולדת, גאולת ישראל או הבית השלישי. ואין זה פחד רציונאלי, אלא פחד נפשי, פחדו של העבד העברי.

כן, לא טעות – עבד עברי. וכי חושבים אתם שסיימנו יציאת מצרים ונדודי מדבר? האם הסתיים מפעל משה לטחון את העבד העברי עד אפר? לא ולא. עדיין המפעל בתהליך ועד ימינו ניתן לראות את הדיאלקטיקה בין העבד לאדון, בין העם ואלוהיו. נואקים אנו עדיין רק מן העבודה ומפחדים מן הקולות והמראות בהר סיני. נכון, עברנו עוד דברים רבים – שני בתי מקדש, גלויות, מלחמות, מרידות ופרעות, בהם חושלו מעטי מעט באש והשאר נשרפו עד אפר. ובכל זאת! ובכל זאת לכל אורך הדרך העבד נמצא שם. לפעמים גלוי יותר ולפעמים גלוי פחות, אך תמיד שם.

ובאם לא נסדיר את הדיאלקטיקה הזו לניצחון היסוד האדנותי, גם הישות הריבונית הנוכחית תעלם מדפי ההיסטוריה.

"לחיות כפי שאתה רוצה הוא פלאבי; אדם אציל שואף לסדר וחוק" – גתה.

תמיד יש כפייה. נצטרך לשקר לעצמנו עד טמטום אם ננסה להתכחש לעובדה הבסיסית הזו: בשביל לפעול, בשביל לעשות, במישור האישי כמו גם החברתי, יש לכפות. אנו כלפי עצמנו רודנים, מאלפי היצר ומזקקי הדחפים. ואם אנו לעצמנו רודנים, מדוע לא לאחרים? מדוע לא לרתום את כולם למען אידיאלים גדולים יותר, למען חזון מפואר יותר של קיום? "כי מה אכפת לך?".

אנחנו נהנים לשקר לעצמנו כי בדמוקרטיה ליבראלית אכפת לנו מכולם, שכולם אחים במשפחה אחת גדולה ולכולם יש זכויות וחופש ועוד מיני שרצים קדושים. האמת היא שלא אכפת לנו מאף אחד. אם היה לנו אכפת היינו נותנים לאנשים לפעול באופן הרסני לעצמם ולאחרים? כמובן שלא. היינו דואגים לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה, גם אם כפייה הייתה נצרכת. וכמובן, לא היינו צריכים את המדינה על שלל מערכות הביורוקרטיה שלה לטפל בבעיות קהילות.

המציאות כמובן שונה - צאו וראו מה ענייניה של המדינה התעשייתית ומה הם טיעוני ההמון: לראשונה אכפת רק אם הפרט מפסיק להיות יצרן; ישתה עצמו למוות, יבגוד על ימין ועל שמאל ויחיה באיזו אמונה ומערכת ערכים – כל עוד הוא טוב לעסקים, למדינה לא אכפת. וטיעון ההמון: "מה אכפת לך מדבר זה או זה? מדוע אתה מרחיב עניינך מעבר לממשותך הביולוגית? והרי כולנו שווים, לכולנו יש זכויות; מה נותן לך זכות להחליט? שב בשקט חכמולוג." ואתה יושב בשקט, משום שחינכו אותך על ברכי העבדות ו"החופש לכולם".

לא שבאמת יש חופש לכולם, אפילו לא לפי משנתם: ברגע בו העזת להציע את הרסן – נשללו ממך זכויותיך. ומדוע בחריפות כזו? כי הם כחמור אשר ראה שוב את השוט. הם נואקים ובפאניקה מנסים לחסל אותך, לחסל את המאלף אשר שב מן המתים. ולאחר שישברו אותך הם יחייכו וייאמרו: "רואה? כולנו חופשיים".

תמיד יש כפייה. השאלה היחידה היא מי כופה אותה.