הבעיה אינה הערבים. אני יודע שלימדו אותנו לחשוב כי הערבים הם הבעיה, אך ממבט כללי הערבים הם רק תסמין חיצוני לבעיה פנימית שלנו. הרי הערבים בסך הכול מגיבים באופן טבעי וברור: קמה לה מדינה זרה בלב מרחב ערבי וכבר יותר מ-80 שנה הם מנסים להכחיד אותה. נכון, הצהרנו ש"פנינו לשלום" ובהחלט ארץ ישראל המערבית היא כאין וכאפס למרחבים הנתונים בידיהם, ברם לא זה העניין – נלחמים בנו למען עיקרון, לא משום איזה אינטרס תועלתני. המחבל הערבי מפוצץ ומתפוצץ בכדי להסיר את שליטת הנוכרים באדמת האומה; הבעיות הפיזיות הן רק תירוץ, איזו דרך בשביל להשיג את הבנתם של שאר עמי עולם.
הבעיה היא, איך לא, היהודים. היהודים הם השחקן המוזר בדרמה המזרח תיכונית: לכולם ברור מה הם רוצים, רק ליהודים לא. אנחנו פעם רוצים מדינת לאום ופעם רק מקלט, פעם את שתי גדות הירדן ופעם מוכנים להצטמצם גם לגדות הקישון. עד נקודה זו בזמן אנו עדיין מבררים מה מטרת המפעל הציוני ובמקביל נלחצים מכל ביטוי אדנותי: ארץ אבות, חבלי מולדת, גאולת ישראל או הבית השלישי. ואין זה פחד רציונאלי, אלא פחד נפשי, פחדו של העבד העברי.
כן, לא טעות – עבד עברי. וכי חושבים אתם שסיימנו יציאת מצרים ונדודי מדבר? האם הסתיים מפעל משה לטחון את העבד העברי עד אפר? לא ולא. עדיין המפעל בתהליך ועד ימינו ניתן לראות את הדיאלקטיקה בין העבד לאדון, בין העם ואלוהיו. נואקים אנו עדיין רק מן העבודה ומפחדים מן הקולות והמראות בהר סיני. נכון, עברנו עוד דברים רבים – שני בתי מקדש, גלויות, מלחמות, מרידות ופרעות, בהם חושלו מעטי מעט באש והשאר נשרפו עד אפר. ובכל זאת! ובכל זאת לכל אורך הדרך העבד נמצא שם. לפעמים גלוי יותר ולפעמים גלוי פחות, אך תמיד שם.
ובאם לא נסדיר את הדיאלקטיקה הזו לניצחון היסוד האדנותי, גם הישות הריבונית הנוכחית תעלם מדפי ההיסטוריה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה