חופשי זה לגמרי לבד

התעוררתי בבוקר לצידך. אתה עדיין ישן.

יש רק מעט מאוד אור בחוץ, שנינו עירומים וחמים מתחת לשמיכה.

ליטפתי את שיערותייך החלקות, עברתי ללחי החמימה, ונתתי לך נשיקה קטנה על המצח.

מתהפנטת על פנייך הרגועות שמעלות על פניי חיוך מאושר כל כך, אושר רגוע ושלו שאין ביכולתי להגדיר את הרגשתו.

יכולתי לשבת כך כל היום ורק להביט בך, בלי להמאס...

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם לצידך, אבל השמש כבר הספיקה להציף את כל השמיים באור שלה.

הסתיו שורר בחוץ ושינוי המזג אוויר מעביר בי צמרמורות כיפיות שכאלה.

קמתי מהמיטה, לבשתי חולצה ויצאתי החוצה כדי לא להעיר אותך.

ישבתי על המדרגות בכניסת הבית. הקור והלחות של טיפות הטל הרטובות מרעננת את פניי.

 עוצמת את עיניי ומתענגת מהרגע המדהים הזה, מהבוקר המושלם הזה.

ריח מתוק כזה שמזכיר לי את כל הבקרים האלו שהיו מדהימים כמעט כמו זה...

אבל הבוקר הזה מיוחד יותר, אינני יודעת מדוע.

הרגשה מיוחדת ונעימה של יום חדש ושונה שיגיע היום. 

ראיתי אותך צועד אליי מתוך הבית, כשראית אותי עלה חיוך קטן על פנייך. ישבת לידי.

העברת את ידך בחיבוק על כתפיי, והנחת ברכות את הסנטר שלך על ראשי.

ההרגשה הבטוחה הזאת יחד עם הבוקר המושלם סביבינו עורר בי שמחה מיוחדת שכזאת.

ידענו שמילים יהיו רק תוספת מיותרת למראה המושלם. השתיקה הייתה כל כך כיפית.

עוד יום חדש- בו יהיה לנו רק אחד את השני.

 לא חושבים על אף אחד אחר, רק שנינו-

ביום מיוחד, שרק התחיל.

התרוקנתי,

לא נשאר לי כלום בפנים,

שום דבר שיחמם אותי,

שום אור שיאיר לי את הדרך,

שום אהבה מאף אחד שתמלא את מצבר הכח שלי מחדש,

התרוקנתי.

נגמרו לי הכוחות,

הרצונות,

השאיפות,

למדתי ליהיות עם עצמי יותר, נגמר החשק מלראות עוד בני אדם,

כל הזמן אני מרגישה שאני לא חלק מהם,

שאני שייכת למקום אחר, אנשים אחרים.

אני יושבת לבדי בחדר כבר ימים שלמים, מתרגלת לשקט,

לומדת לאהוב את עצמי,

 ליהיות לבד-

חשבתי שזה יהיה נורא- אבל לא נהנתי כך כבר המון זמן,

פשוט ליהיות לבד, לחשוב לבד, לחוות לבד, לבכות לבד.

אך היכן אני?

מה קרה לי?

כל הלב שלי  נשפך, התרוקן, נעלם.

לא חייכתי חיוך אמיתי כבר כל כך הרבה זמן ששחכתי איך עושים את זה,

ופתאום-

 בלי שום סיבה,

 עלה על פניי חיוך רחב, אופטימי כזה, כיפי, מרוצה.

כל חתיכה מהלב שלי כמו נאספת מחדש,

 מתמלאת,

כל החלקים הריקים התמלאו בי ותקפו את גופי שמחוסר בכח,

הנה העצמה,

הנה הכח, שכל כך הגעגעתי אליו,

הנה החיוך האמיתי,

הנה אני.

התמלאתי, התחזקתי, חזרתי לעצמי,

כל כך התגעגעתי,

התגעגעתי לעצמי,

וסוף סוף,

הנה אני.

יום רע.

אמא אומרת שזה קורה לכולם- יום רע.

פשוט יום לא מוצלח במיוחד, בלי כח או חשק להמשיך.

אני יושבת בכיתה ולא יכולה להתרכז, הקולות של המורה ממשיכים להדהד בתוך ראשי אך לא באמת נקלטים.

כל התלמידים סביבי שקטים- שעה ראשונה, כשכולם רוצים לחזור הבייתה למיטה החמה.

משהו מעיק במחשבותיי, לא מצליחה להוציא מראשי את הדמעות של אתמול, את האובדן של אתמול, את הכאב של אתמול-

אתמול.

לא משנה כמה ארצה לא אוכל להתמודד עם המצב הנורא, לא אוכל לשכוח את מה שקרה, לא אוכל לכפר על אבונותיי או טעותיי, לא אוכל לחזור לעצמי  ולהוכיח את צדקתי,

לעולם.

מביטה מהחלון- העננים כבדים וכהים, מסתירים את השמש- מבסרים שעוד מעט יגיע הגשם.

מביטה בהם אך עיניי לא מסתפקות רק במראה המעורפל והלא ברור הזה, מה יש שם מאחורי העננים, השמש, הציפורים?

מה יש שם למעלה? האם הם מנסים להסתיר מאיתנו משהו?

אני אינני מסתפקת בשכבת האדמה הדלה הזו, אני רוצה להגיע לשם- העובדה שאף אחד בעולמינו לא הגיע לשם, התחושה המצמררת מהלא ידוע ומהאתגר הגדול רק מגבירה את סקרנותי.

מנסה לדמיין כיצד הוא נראה,

מדמיינת את עצמי אי שם למעלה, האזור כה לבן ושקט, מטושטש מעט אך מואר ויפייפה, יש בו ריח מתוק שממלא אותי בזכרונות טובים ונעימים, הלחות הגבוהה מרעננת את פניי ומותירה בי הרגשה של חופש.

חופש, היכולת לעשות כרצוני, להשתחרר, לקפוץ ולהגיע רק לאן שארצה, מבלי שיהיו שום מניעים שיעצרו אותי או יורידו אותי מטה.

לפתע רואה לנגד עיניי דמות במרחק מה ממני, דמות לבנה וקלה שרצה אליי בהתרגשות, מגיעה אליי ומסתכלת בעיניים נוצצות ומאושרות. מחזיקה את ידי בשתי ידיה  "חיכיתי לך".

הוא מוביל אותי בשביל העננים המדהים כשהשמש מאירה לנו את הדרך, שנינו יושבים על ענן ומסתכלים מטה- על כל האנשים שלא היה להם את האומץ להגיע לכאן. את שכבת האדמה שלהם הם הרסו והחריבו בכל הדרכים האפשריות- גם את הדברים היפים הם הבריחו.

אך זה לא משנה, אני הגעתי למקום המדהים הזה, שקט ורגוע לי בלב, מרגישה חופשיה, ויש לי אותך כדי לחלוק את החוויה.

אך אינך האדם מהעבר, אתה אדם חדש שפניו עדיין מטושטשות.

לא ברור לי עדיין מיהי הדמות, אך זה לא חשוב- אני נהנת מחברתך הנעימה לצידי- חיכיתי גם לך, ואפילו לא ידעתי.

אתה ואני, לגמרי לבדנו, כאן- במקום ששיך לנו, שהיינו אמורים להגיע אליו- המקום שלנו.

צלצול ההפסקה מעיר אותי ולפתע מצאתי את עצמי בכיתה בשיעור, כולם אורזים את הספרים ואני לא מבינה איך אני עדיין כאן, מדוע אני לא במקום שלי?

נזכרת,

גם לי לא היה את האומץ, גם אני לא הגעתי למקום שלי,

ואותך - לא באמת פגשתי.

נראת לי כל כך אמיתי, איך יתכן? אמרת לי שחכיתי לי. הינך עדיין מחכה?

רוצה להגיע, אך לא יכולה.

אין אומץ,

אין יכולת,

כמו כולם, עדיין כאן.

בדרכי הבייתה הבטתי בשמיים שהורידו עלי כמה טיפות של תחילת הגשם.

כולם כבר פתחו מטריות.

ממה הם מכסים את עצמם? המקום המדהים שם למעלה- המקום שלא ראיתם מעולם, שולח לכם סימנים, אך אתם מעדיפים להסתתר מהם, להתכסות, לברוח.

אך היכן אתה? מחפשת את הילד בעל הפנים המטושטשות, אתה מחכה לי שם למעלה?

הייתכן שהינך רק בדימיוני?

אכן.

אך כמו בכל פעם, אין את האומץ, אין את היכולת, פחד מהשינוי, מהלא ידוע.

ממשיכה כאן את חיי, בשכבת החיים הדלה הזו,

כשהיום הרע ממשיך,

והדמעות מאתמול עוד לא נשכחו.