החורף התחיל.
היורה הופיע.
ההרגשה החמימה והמרעננת מהחום השורר בחוץ עוברת בכל גופי כמו גל של חום המנגד את הקור בחוץ.
יום שבת- סוף סוף קצת חופש מהעבודה, כל השבוע היה מלא תזוזה ועבודה ממושכת. העברת פקסים, תיוק דפים- כל היום במשרד כשטלפונים מצלצלים מטרידים את אוזניי.
אחרי שבוע קשה סוף כל סוף יש לי זמן לעצמי לבדי בדירתי.
חשבתי שהלחץ הוא מקור ההפרעה- אבל עכשיו, כשאני רגועה- אני לא מרגישה כלל מסופקת.
משהו עדיין מעיק, מטריד - משהו עדיין חסר.
מביטה מהחלון, נהנת מהחום הפנימי כשיש רוח קרירה בחוץ- מרגישה בטוחה.
אבל משהו מבחוץ קורא לי לצאת אליו, כאילו יש שם משהו בחוץ- את הדבר שחיפשתי.
הדחף המוזר הוביל אותי אל המכונית שלי- והחלטתי ליסוע , לא ממש ברור לאן- רק לצאת החוצה למקור הדחף.
אחרי מעט זמן לפתע מצאתי את עצמי בוהה בגלי הים כשהשקיעה כבשה את הרקיע השחור. החוף היה ריק מאדם.
גשם קל על שמשת המכונית. שקט מוחלט.
יצאתי מהמכונית ועברה בי צמרמורת קור- התחלתי לצעוד אל עבר הים המהפנט, התקדמתי עוד ועוד, התיישבתי על אבן גדולה כשהגלים מכים את רגליי הקרות.
הבטתי בים, שנראה מעט מסתורי. הריח הממכר הזה שאי אפשר להתנתק ממנו.
הים מציף אותי באלפי זכרונות - זהו המקום שהכי אהבתי מאז היותי ילדה קטנה. הים היה המקום היחיד שהצליח להרגיע אותי תמיד. אך הפעם לא, התחושה מרגיע מעט אך נשמתי עדיין מתחננת למשהו לא ברור.
דמעה זולגת.
אפילו לא ברור מדוע - יורדת אט אט אל הלחי שלי- דמעה של אובדן.
כנראה שלמרות כל מאמציי לא הצלחתי עדיין להוציא אותך מליבי. כבר כמעט חצי שנה אני מנסה להוציא אותך מחיי- אך ללא הצלחה.
והים- הים ממלא אותי בכל אותם זכרונות איתך ומזכיר לי כמה אתה חסר.
הדמעות מתערבבות עם טיפות הגשם, שנעשה אט אט יותר חזק- גופי קר וחלש והרגשתי אבודה לתמיד-
התקדמתי למכונית וישבתי בתוכה רטובה וקרה לבדי.
כל החלונות התמלאו באדים מהקור בחוץ. שלפתי סיגריה מהחפיסה בכיס המעיל, והדלקתי אותה- שאפתי שאיפה ארוכה כדי להרגיע את הריאות הקפואות.
הייתי אטומה במכונית שהעלתה אדים והבטתי בטיפות הגשם. המכונית התמלאה עשן מהסיגריה- פתחתי חלון.
הריח המלוח של הים תקף אותי שוב - עצמתי את עיניי וכל הזכרונות עברו בראשי - כל כך הרבה דברים עברתי בים. בכל פעם שהייתי עצובה הייתי מגיעה לים, משאירה את הדמעות והזכרונות הרעים והולכת.
את כל דמעותיי שפכתי לים, ושם הם היו נשארות, נעלמות באופק הרחב ויצאות מראשי.
אך הפעם- כמו מכה גדולה- כל הכאבים, הצרחות שצרחתי שם, הדמעות ששפכתי- כל מה שהשארתי בים כדי לשכוח-
חזר אליי.
מדוע אינך כאן?
מדוע הבטחת לי שתמיד תישאר שם איתי ונטשת?
ועכשיו, נעלמת לי כמו כל הכאבים בתוך הים - וכל מה שנותר הוא הזכרון-
הזכרון מהעבר,
הזכרון המתוק והחמים שמזכיר לי כל פעם את אובדנך,
הזכרון.
האם גם אתה תחזור אליי חזרה? כמו כל הכאבים שהותרת בי? שלמרות ההדחקה לא נפרדים ממני.
האם גם אתה תחזור אליי מהים? איפה שהשארתי אותך כדי לשכוח,
אך הזכרון עדיין חרוט בליבי-
כמו כתם גדול שלעולם לא יעלם.
בעיניים דומעות הרמתי את ראשי לשמיים- הם היו כה אפורים, אטומים- לא מרשים לי לראות את ההמשך שלהם.
ובמרחק- ציפור קטנה שעפה לה אל משפחתה- איבדה אותם בתקופת הנדידה.
כמה טוב לציפור שכשהתנאים לא מתאימים לה היא יכולה פשוט לעזוב את הכל ולברוח.
מדוע אני לא יכולה לעשות כמוהה?
מדוע אני לא יכולה לנטוש את הכאבים ולעוף אל מאוחריי העננים- אל הרקיע שמעולם לא ראיתי את המשכו?
הורדתי את משענת המכונית אחורה ועיניי אט אט נעצמו, התרדמה תקפה אותי.
כהשחר עלה התעוררתי, ושוב הבטתי בים הרגוע- הגלים בגדולים כבר מזמן נסכפו חזרה ואיתם לקחו את כאביי שוב, בסחף.
אותה ציפור, שהופיע באופק נותרה לבדה, איבדה את משפחתה. ראיתי אותה מהלכת , מחפשת מזון.
הרמתי את השקית שהייתה מונחת לי במכונית ובתוכה פרוסת לחם שלא הספקתי לאכול מיום שישי בעבודה. לקחתי אותה ויצאתי מהמכונית- צעדתי לציפור ונתתי לה חתיכה מהפרוסה- היא תפסה אותה בפיה ועפה למרחקים.
הבטתי בה נעלמת אט אט באופק הרחב.
ישבתי על אותה אבן גדולה והבטתי בים השקט- ובכל הנוף המדהים שסובב אותי.
ופתאום, בין כל החול והמים ראיתי אדם.
למה שמישהו יבוא לכאן בשעה כה מוקדמת בבוקר?
הוא היה רחוק, בהמשך החוף- ישב על החול עם הראש מטה.
הוא היה נראה מוכר מעט- ניסיתי לזהות.
כן, כפי שחשבתי-
זה אתה.
תמיד חשבתי שכשאראה אותך שוב בחיי לא אוכל להביט בך,
היית האדם שהכי אהבתי והאדם שהכי שנאתי,
אבל פתאום, עלה על פניי חיוך לא מוסבר,
הסתובבתי והלכתי חזרה הבייתה.
השארתי אותך מאחור- עם כל הכאבים, הצרחות והדמעות,
כל הזכרונות נותרו בים,
ואתה נעלמת איתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
