זה עצוב וזה נורא. וגם כואב. אבל לא בכיתי. ואז באו אלינו אנשים, ואכלנו עוגות שהביאו וכל מיני בייגלה מלוחים כאלה וחטיפים שהיו ועוד דברים טעימים. ואז הם הלכו, ואנחנו נשארו לבד. לבד, אבל ביחד עם הכאב. אזכרה.
נ.ב. תפסיקו להגיד כבר שאתם משתתפים בצערי, כי אתם לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני כאן.