כבר תקופה מאוד ארוכה שרציתי לכתוב על האנשים האלה..

החברים שלי, הם אנשים ממש נדירים

קשה מאוד למצוא בתרבות של ימינו אנשים כאלה..

הכרתי את החבורה ממש מזמן, בערך באזור גיל ה15-16 ..

מאז היו מלא שינויים הרבה דברים זזו והשתנו היו מלא ריבים והתחברויות והתנתקויות..

והתרחקות שלי מהם.. 

אבל מה שכן, תמיד כשחזרתי או כשחזרו אנשים כולם היו מתקבלים בידיים פתוחות..

כל האנשים מהפשוטים ועד המוזרים ביותר מתקבלים אצלנו בלי שפיטה

ואין אצלנו פוזה וזה מה שכיף כל כך..

אני חייבת לומר להם תודה ענקית..

מאז ומתמיד הייתי היותר קטנה, אז אני תמיד בפיגור קטן מאחוריהם, כשהם היו בצבא אני למדתי

כשהפ ישתחררו אני הייתי בהנדסאי, עכשיו הם כבר התחילו להתפתח כל אחד לכיוון מרתק ומעניין אחר

ואני עדיין בצבא..

אבל מה שכן כמה שזה לא נחמד.

זה מדהים כמה שהם נותנים לי את החשק להתפתח ולהמשיך ולשאוף לדברים טובים..

ההשפעה שלהם שלהם היא חיובית בלבד.. ונכון, שום דבר לא מושלם ולפעמים היה לי חשק להתרחק ולפעמים כעסתי

אבל בגדול, התמיכה שלהם היא גדולה ממה שחשבתי..

כשהייתי יוצאת איתם בסופשים לא משנה כמה באסה הייתה לי במהלך השבוע לא רציתי לשתף אותם ולהתחיל להיות עצובה כי היה לי כיף ורציתי לנצל את הרגע הזה..

ואז כשנישברתי, והייתי מתחילה להגיע עצובה.. במקום שהם יתבאסו עליי, הם רק דאגו לי ושאלו לשלומי..

אלה האנשים שהייתי רוצה לראות יותר בחברה העכשויית.. 

לא מעשנים(שזה מה שמתאים לי), לא שופטים, אוהבים ודואגים בלי סוף..

תמיד ישנה אוזן קשבת ותמיד מוכנים לעזור במה שצריך..

אני מאחלת לכל בנאדם של החברים האלה שיהיו ככה בשבילם כמו שהם בשבילי..

מי שמשאיר חיוך על השפתיים..

האנשים שמשאירים לך את החשק להמשיך ולהלחם ולהתפתח..

3>