היא חשבה שהכל אותו דבר,

אם מישהו ישאל
אני אגיד ששנינו פשוט המשכנו הלאה
כשאנשים ידברו
אני אעמיד פנים שאני לא שומעת אותם מדברים.
כשאני רואה אותך,
אני מאטה את הגאווה שלי
נושכת את הלשון
מעמידה פנים שאני בסדר עם הכל,
משחקת כאילו שום דבר לא קרה.
זה נגמר כבר?
אני יכולה לפתוח את העניים?
זה כ"כ קשה לעשות את זה ?
אז ככה זה מרגיש כשבאמת בוכים?
אם מישהו ישאל,
אני אגיד שרק עברנו פרק.
מה אכפת לי, אם הם מאמינים או לא.
מתי שארגיש שהזכרונות שלך
שוברים לי את הלב.
אני אעמיד פנים שאני בסדר עם הכל,
אשחק כאילו שום דבר לא קרה והכל טוב.
אני מדברת במעגלים, משקרת.
הם יודעים את זה.
למה זה פשוט לא עובר?
זה נגמר כבר?
אני יכולה לפתוח את העניים?
הלוואי שהייתי יכולה לשמור אותך.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד לך שאני לא הולכת לשום מקום .
הלוואי שהייתי יכולה להגיד לך שהכל יהיה טוב.
אבל אני לא יכולה להבטיח לך את כל הדברים האלה.

אני יודעת, הבטחתי שנשאר לנצח, שאפילו הנצח לא יפריד ביננו,
ועשיתי זאת בעצמי.
אני מצטערת.
מצטערת מדיי.

אבל אני לא הולכת לשום מקום.
כל דבר , אני פה, למרות המרחק.