לילה של יום מופרך

התחלתי לקרוא קצת על אדרנלין, כי אחרי שרצתי את ריצת ה-10K בתחרות שלשום בערב, לא הצלחתי לישון בלילה. כאבו לי הרגליים, בעיקר באיזו נקודה בירך, ובאופן כללי הותשתי. מזמן אמרתי שאני אלרגית לאדרנלין, אבל פתאום חשבתי שאולי היתה לי הרעלה של אדרנלין, אם זה אפשרי בכלל. לא הצלחתי להרגע, ולא הצלחתי להבין למה. עד עכשיו, לא רק שאני לא משלימה את שעות השינה, היום חזרתי הביתה בחצות בערך ואז התחלתי קצת לבשל כדי שיהיה לי אוכל למחר. החיים שלי לא הגיוניים. אז עכשיו קראתי קצת, והכל נראה משכנע עד שהבנתי שזה אתר נוצרי שמנסה להסביר שצריך להאט את החיים, ועל הדרך גם לבלות קצת עם ישו. חשבתי שבמקום להסתחבק עם ארוך השיער אולי אני פשוט אלך לישון.

אתמול נתקלתי באיזה בלוג בהקשר לתחביב החדש (בעצם לא כל כך חדש), של קריאת בלוגי אוכל. זיהיתי אותו עוד מהתקופה שהייתי קוראת מלא בלוגים של אנשים כי עולם הבלוגיה הגניב אותי, ובאמת הוא כותב במרץ כבר שנים. התחיל לכתוב כשהוא עבר למדינה אחרת, והיום, יותר מחמש שנים אחרי, הוא נשוי לזאת שרדף אחריה, ויש להם אפילו שני ילדים. ניסיתי לחשוב מה עבר עלי בהשוואה בכל אותן השנים. זה דבר מאוד רע לעשות לעצמי, היות וההשוואות האלו מכניסות אותי באופן מיידי לדיפרסיה עצומה. זה לא קל לקום כל בוקר מחדש ולגלות שהתכניות שלי התחילו להשתבש עוד ב-2005, ושדרך החיים שלי עכשיו היא גרסת בטא של העתיד שאני בדרך לייצר לעצמי. רוב החיים שלי טובים, ללא ספק. אני לא מתלוננת, ועם זאת אני מוצאת את עצמי יושבת בשתיים בלילה ופורקת את עולו של היום על המקלדת. זה האדרנלין הזה שלא מרפה, ואני לא יודעת לנתב אותו לדברים הנכונים. ואני לא יודעת מה אני רוצה להגיד פה או למה אני שוב ושוב עושה את זה לכם. פאקינג שתיים בלילה ואני מקלידה ומקלידה רק שיצא ממני משהו החוצה, שלא יישאר בפנים. לא נעים לי מעצמי להוציא החוצה שמה שבא לי, זה הדבר הפשוט הזה, שבו אני נותנת למישהו קצת אהבה, ומקבלת קצת בתמורה. זה כבר כל כך עייף להגיד את זה- אני אומרת את זה מאז 2003. רוצה לצאת מהביצה שלי, רק שאיכשהו אני מרגישה שכבר נישקתי את כל הצפרדעים.

והכי חשוב- זה לא להזריק אטרופין (כי יש בזה מלא אטרופין, ככה לא תצליחו לישון שבועות, וחבל).