לילה של יום מופרך

החבילה הגיעה. החלטנו לקרוא לה תפרחת.

אני מסתכלת, ותפרחת ישנה עכשיו. המוצץ נפל והשפתיים משורבבות. כבר היתה עבודה קשה מהבוקר- אם לא של תפרחת אז לבטח שלי. סכום העבודה הוא אפס, אבל זה אלגוריתם שנבנה לטווח ארוך. תפרחת קמה ואני מזנקת בהכנעה וחוזרת איתה לספה לעוד סיבוב של מציצת כוחותי.  

הגבול בין היכולת וחוסר היכולת לעשות הוא דק, אבל לכל צעד נדמה שיש הד אי שם בעתיד הרחוק של תפרחת, וכנראה גם שלי. אני מביטה במראה ומנסה לראות את דמות האם. אני רואה אמהית, אבל איפה האמא? בראש עדיין מתאמנת למירוצים של ריצה. מי חשב שאקח חלק במרוץ של החיים? וכבר עברו חודשים, ותפרחת לא נשברה או נעלמה, ואני אוהבת אותה עד דמעות, ועוד מביטה במראה ומחפשת משהו שאולי לא יבוא או אולי משהו שכבר לא שם. האם ישוב?

נדמה לי הדבר שאני מחפשת לא נמצא בכלל במראה הזאת. הוא בקיום היומיומי, ביכולת לצלוח עוד שעה, יום, שבוע, חודש. הוא בתחושת הצינה שמהדהדת בעצמותי כשאני חושבת על כך שהאחריות היא שלי. כי בכל זאת, כל מה שאני רואה זה שקיות כהות מתחת לעיניים.