לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוג סיפוריםם....



כינוי: 

בת: 31

ICQ: 204805939 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2008

אהבה ללא סיכוי- פרק אחרוןן...


וואי אני עכשיו ינסה לעשות את הפרק ארוך ארוך ארוךךך...

ושהפרק יצא הכי יפה שיש...

כבר התחלתי לרשום בוורד את הסיפור החדשש... ואני נורא נדלקתי עליוו..

וגם על הרעיוןן.... כבר עשיתי בסיפור החדש 2 פרקים...

אמממ... זהווו..

מקווה שתאהבו ותהנוו, ותגידו לי איך היה (וואי איך זה נשמעע)

אוהבתת....33>

-ירדנושית = ]-

______________________________________________________________________________________________

נכנסנו, ורק כל הסרט צחקנו, היה איזה קטע משעמם בסרט, כי הרי שנינו ראינו את הסרט אבל עדיין נכנסנו, סתם כי לא ראינו את הסרט

הרבה זמן, בקטע הזה היא הסתכלה עליי אני הסתכלי עליה, והתנשקנו, לא היה יכול להיות רגע יותר מושלם מזה

אבל כמו שהרגע היפה הזה קרה כך גם הרגע נהרס, כי הרגשתי את כל הפופקורן של מישהו שפוך עליי, כשהסתובבתי ראיתי לא אחר

מאשר את... רויי...

אני חשבתי לעצמי, כמה יפה זה קרה וכמה מכוער זה נהרס..

לא האמנתי שהוא ראה אותנוו, הוא אמר לקורל משהו כמו: "קורל, אז את עושה אותי דביל, אהה?, את תשלמי על זה וישפך המון דםם, רק דם, את רצית את זה לא אני.." ואז הוא הלך, ואני???" אני לא הבנתי את הראש שלוו, כאילו מה הקטע שלו, מה הוא מתעצבן?, אז מילא שקורל בגדה בו, אבל מה

הקטע של 'תשלמי על זה'?, לא הנתי את הקטע של כל זהה..

בתוך כל המחשבות האלה הסתכלתי הצידה, לראות איך קורל הגיבה לכל זהה..

והיא???, היא פשוט התחילה לבכות, רק לבכות, לא ידעתי מה לעשות, וכדי להרגיע אותה, רק חיבקתי אותה, בלי שוםן מעצורים,

כשחיבקתי אותה היא עוד יותר בכתה, לא ידעתי למה, אבל לא אמרתי כלום, אמרתי לה: "בואי קורלי, בינתיים אל תספרי לי למה את

בוכה, אבל לפחות נלך לשטוף ת'פנים, טוב מאמי?" היא רק הינהנה, אבל עדיין לא הפסיקה לבכות, כ"כ סיקרן אותי לדעת למה היא בוכה, אבל לא אמרתי לה כלום, כדי שלא תתעצבן,

ותגיד לי 'זה לא עניינך', וגם לא רציתי שתבכה יותר.

אחזתי לה את היד, ונכנסנו לשירותים של הבנות, היה לי מזל שלא הייתה שם אף אחת, אז טיפה הוקל לי, שטפתי איתה את הפנים,

וניגבתי לה אותם, שמתי לב שכולה הייתה רועדת, ולא הפסיקה לבכות, על מה היא לא מפסיקה לבכות כ"כ הרבה זמן, זה היה נראה כאילו היא נורא נורא אהבה את רוי ולא רצתה שהם יפרדו, אז למה היא התנשקה איתי, אם היא כ"כ אהבה אותו??

אני הייתי מעוצבן, אחרי שחשבתי על זה, אבל אולי זה לא הגלל זה, אולי הוא מאיים עליה?, אולי הוא מרביץ לה?,

המון המון שאלות רצו לי בראש, ולא הספקתי אפילו לסדר אותם, רציתי להוציא לי מהראש למה היא בוכה, אבל לא הצלחתי..

היה מן שקט כזה בינינו, אחרי שהיא שטפה את הפנים, כאילו כל אחד במחשבות של עצמו.

ובדיוק שבאתי להגיד לה אם היא נרגעה נכנסה מישהי, וכן אתם לא תאמינו אבל זאת הייתתה..... המנקה, כן כן, המנקה, כ"כ צחקתי וקורל רק חייכה, עד שהמנקה אמרה במבטא רוסי (כי היא הייתה רוסייה): "לצאת ילד, לצאת בבקשה, פה זה לא שירותים ציבוריים,

פה זה שירותי נשים ואם את רוצה לך להשתינה בשירותים של הגברים" אני: "טוב, אל תדאגי אני הולך להשתינה בשירותטים של הגברים...חחח"

שמתי לב שגם קורל צחקה, רק שזה היה בשקט.

אמרתי לקורל: "יאללה קוקי, את באה עכשיו איתי לבית שלי נכון?" קורל: "אבל לא הספקת לקנות את מה שרצית לא?" וואי היא סוף כל סוף הוציאה משפט מהפה, כ"כ שמחתי על זה ואמרתי לה: "לא נורא, תהיהה לי הזדמנות אחרת, אני מקווה, את באה לבית שלי? אין לי אף אחד בבית"

קורל: "אמממ... טוב, אני יבוא, אבל אל תנסה לסחוט ממני למה בכיתי, כי אני הבטחתי לרוי שאני לא יס.." אני: "מה רוי?, איך רוי קשור לזה?" קורל: "לא, לא הוא לא קשור, התבלבלתי.." אני: "כן כן, את השקרים האלה תספרי למישהו אחר ולא לי... ואל תדאגי אני לא יסחוט ממך שום דבר, אבל לפחות בואי אליי, אני רוצה להגיד לך כמה דברים.."

קורל: "או. קיי, טוב..." יצאנו מהקניון, ורק התפללתי שלא תבכה לי שוב, לא יודע למה הייתי בטוח שתבכה שוב..

וכן כך זה היה, רק יצאנו מהקניון, והיא כבר התחילה לבכות.

יואו, עד שהיא נרגעה היא מתחילה שוב, כ"כ ריחמתי עליה, אבל לא רחמים רחמים, אלא רחמים, כי כבר חשבתי שמישהו מת אצלה חס וחלילה, המחשבות שלי כבר נהיו מטורפות.

חיבקתי אותה חזק חזק, ככה באמצע הכביש, ראינו מכונית נוסעת לעברינו,אני הייתי עם הגב אל המכונית, קורל ניסתה להגן עליי אבל לא הצליחה, ושנינו נפגענו, קורל נפגעה קל, רק כאבה לה היד, ולא ירד לה דם ולא כלום, אבל אני?, אני נפגתי בראש יש כאלה שרואים אותי ואומרים שירד לי הרבה דם, אבל אני לא ראיתי כלום, פתאום הרגשתי דקירות חזקות בראש וראיתי הכול שחור, ואז.... התעלפתי וקורל אפילו אמרה שאיבדתי את ההכרה..

בבוקר התעוררתי בבית החולים בתחושה מוזרה, פקחתי את העיניים, והסתלתי מסביב, הייתה לי מין אינפוזיה כזאת ביד, ומן מכשיר כזה באף, שאין לי מושג איך קוראים לו, לא ראיתי לידי אף אחד, עד ששמעתי דלת נפתחת וראיתי את אמא ואבא נכנסים..

ראיתי שהם קוראים: "אחות אחות, דוקטור, מהר מהר נתנאל התעורר" ממה התעוררתי?, איך אני פה בכלל, אני זוכר ת'מכונית שפגעה בי, אבל לא זוכר שלקחו אותי לבית חולים, חשבתי לעצמי כנראה התעלפתי או משהו כזה.

רגע רגע, אבל מה עם קורל?, קורל גם הייתה איתי, מה קרה לה?.

התחלתי לקרוא לאמא שלי, ובדיוק אמא, אבא, שתי אחיות ורופא אחד, נכנסו לחדר, הרופא בדק לי את הראש ומישש, הוא שאל אם זה כואב לי, אבל לי זה כאב רק טיפה, ואז הוא אמר להורים שלי: "או. קיי, יכול להיות שמחר נשחרר אותו הבייתה, אין לו פגיעה מוחית, אלא רק כואב לו קצת, אז כנראה  הוא רק איבד את ההכרה והתעלף."

מנקודת מבטה של קורל:

אחרי התאונה, זכרתי את הכול, לא התעלפתי, אבל ראיתי את נתנאל מעולף ושרוע על הרצפה, זו לא הייתה תאונת 'פגע וברח', כי הנהג ישר שראה שמישהו נפגע ירד מהאוטו, לא האמנתי למה שראיתי, זה היה רוי, מאיפה יש לו רישיון? או שזה רכב גנוב?, רוי לא ניגש אל נתנאל, אלא רק אליי.

רוי: "את בסדר קורלי, אני מצטער אני חשבתי שרק נתנאל עומד שם, לא את"

אני: "תסתום את הפה המלוכלך שלך, אתה לא רואה מה קורה, תראה נתנאל מאבד המון המון דם, בוא נתקשר למגן דוד אדום..." רוי: "לא אל תתקשריח זה לא יעזור לו"

אני: "וואלה?, ואני חושבת שזה דווקא כן יעזור, ולמרות שהיד כאבה לי נורא, לקחתי את הפלאפון מהכיס האחורי והתקשרתי לאמבולנס.

אמרתי להם שיגיעו הכי מהר שאפשר, ואכן הם הגיעו תוך 5 דקות, רוי בינתיים הספיק לברוח, ואני?? לא אמרתי בינתיים כלום, לא אמרתי מי פגע בו ולא כלום, אבל עדיין אני נוטרת לו טינה על זה...

עליתי לאמבולנס, ונסעתי עם נתנאל, ורק התפללתי שנצא מזה בשלום, פתאום הרגשתי מן דקירות כואבות כאלה ביד, וקראתי לאלה שלקחו את נתנאל לראות לי את היד, הוא בדק לי את היד ומישש אותה, זה נורא כאב לי ואחר כך הוא אמר שזה רק שבר.

כ"כ שמחתי, רק שבר?? וואי לא ידעתי ששבר כל כך כואב.

הגענו למיון, וישר הכניסו את נתנאל לחדר של החולים, ואותי הכניסו לעשות צילומים.

עשיתיאת הצילומים, ואכן התברר שזהו שבר, אז הם אמרו לי שיש לי מזל כי הרופא של הגבס היה אמור ללכת, אז ישר הכניסו אותי לעשות גבס, אחרי הגבס שאלתי את הרופא שטיפל בנתנאל אם אפשר להינס לנתנאל, והוא אמר שרק לכמה דקות, כי הוא לא בהכרה

הוא אומנם שומע, אבל שאני יהיה איתו רק כמה דקות, ובינתיים אני ילך לבית, ואם הוא יתעורר אז הם יקראו לי כי נורא מאוחר.

נכנסתי אליו, והמשפט היחיד שאמרתי לו הוא: "נתנאל, אני אוהבת אותך, ואתה תראה שאתה תצא מזה, נפרדתי ממך, אבל עשיתי את זה לטובתך, ואני רוצה לחזור אליך, כי אני כ"כ מתחרטתת.."

ידעתי שבינתיים רוי לא יעשה לנתנאל כלום, כי הוא לא יכול, וגם אם הוא יעשה, הוא יודע שאני ישר יגיש נגדו תלונה..

יצרתי מהבית חולים, וישר כשחזרתי לבית התלבתי לי בפיג'מה חמימה, לא יודעת למה אבל היה לי קר.

אף אחד לא היה בבית, ואמא השאירה פתק שהיא תחזור מאוחר יותר, לא רציתי להדאיג אותה, אז לא התקשרתי אליה ולא אמרתי לה כלום, אבל לא רציתי להישאר לבד בבית, לא כי פחדתי אלא רציתי שמישהו יהיה לידי, וינחם אותי ויחבק אותי, וידעתי שרק אושר יכולה לעשות דבר כזה..

חייגתי בידיים רועדות את המספר שלה, והיא ישר ענתה: "הלו, קורלי?" אני לא יכולתי לענות לה, ורק בכיתי לה בפלא פון, כמו ילדה קטנה.

אושר: "מאמי שלי, אל תגידי כלום, אני באה אלייך" אני: "כן, ותביאי איתך פיג'מה ביי" אחרי משהו כמו 20 דקות שמעתי טיקטוקים בדלת, זאת כמובן הייתה אושר, וישר שפתחתי לה את הדלת התחלתי לבכות לה על הכתף.

היא לא אמרה כלום ורק חיבקה אותי.

החיבוק כל כך עזר לי, היא חיבקה אותי עד שנרגעתי.

כשנרגעתי עלינו לחדר, וסיפרתי לה את כל הסיפור, גם על האיומיםצ של רוי סיפרתי לה.

אושר: "וואי אני לא מאמינה, רוי?" אני הנייתי בטוחה שהוא לא אחד מאלה..." אני: "תאמיני תאמיני, אבל הוא כזה.." אושר: "אולי נלך לישון, ומחר נקום בהרגשה יותר טובה, אל תחשבי על כלום, זהו יהיה בסדר, אל תדאגי, נתנאל יתעורר יהיה בסדר" אני: "אם נתנאל לא יתעורר את לא יודעת מה אני יעשה לרוי.." אושר: "אל תדאגי, ועכשיו ארל תחשבי על כלום ונלך לישון, סבבה?" אני: "טוב.... יאווו אושר אני כ"כ מודה לך על כל מה שאת עושה לי את כזאת חברה טוב, ואני כ"כ אוהבת אותך.." אושר: "חחח... גמני מאמי, יאלה אנחנו ישנות?"

אני: "כן, כן.." כמו שאושר אמרה, החלטתי לא לחשוב על כלום בינתיים והחלטתי ללכת לישון.

בבוקר קמתי בהרגשה רעה, כאילו לא ישנתי כל היום, אושר הכינה לי ולא שוקו, ולחמניה עם שוקולד.

בדיוק אחרי שסיימנו לאכול, התקשרו אליי מהבית חולים, ואמרו שנתנאל התעורר והוא רוצה לראות אותי.

אני לא האמנתי, אז הוא גם מתעורר וגם מגיב???, יששש.... כ"כ שמחתי עד שעזבתי הכול, לבשתי לי טרנינג, למרות הקיץ, והזמנתי מונית.

כשירדתי למטה למונית ראיתי מכתב בתא דואר שלנו..

החלטתי לקחת אותו איתי ולא לקרוא אותו, הייתי בטחה שהוא מרוי לפי הכתב, אבל אפילו לא היה לי כוח לקרוא אותו.

ישר נכנסתי למונית ונסעתי אל נתנאל..

הגעתי אליו, וישר חיבקתי או תו, ראיתי שהוא תשוש אז לא אמרתי לו כלום בקשר לרוי, אבל אז הוא התחיל לשאול אותי המון המון שאלות בשקשר אליו.

ואני, בלית ברירה התחלתי לספר לו מההתחלה ועד הסוף, מהאיומים, עד הדריסה...

הוא לא האמין שדווקא רוי דרס אותו, והוא כ"כ קילל אותו והכול, אבל אמרתי לו שיפסיק והראיתי לו את המכתב, לא פתחתי אותו, אבל ראיתי שמאחורה רשום מרוי..

הוא אמר לי לקרוא את המכתב בקול, אז פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא:

"לקורלי היפה שלי,

כשתקראי את המכתב אני כבר לא אהיה פה..

אני מצטער, אני רואה איך את אוהבת את נתנאל, ולא יכול יותר, אני מרגיש שאני לא יכול בלעדייך.

את החיים שלייי, אבלל??? אני כנראה לא החיים שלךך..

אני רוצה שתהיי מאושרת, אני נשבע לך, אבל שתהיי מאושרת איתי לא איתוו...

אני מצטער על כל הסבל שגרמתי לך, ואני מקווה שאת ונתנאל תהיו ביחדד..

אז כמו שאומרים יהיה זכרי ברוך לא???

אני אוהב אותך המון, וישמור עלייך מלמעלה...

-רוי-"

התחלתי לבכות רק בכיתי, ונתנאל חיבק אותי, ואמר לי שזה כנראה גורל ה', אבל גם הוא בכה איתי, לא הבנתי למהה..

 

 

 כעבור שנה:

אני ונתנאל עדיין חברים, ההלוויה של רוי הייתה כ"כ עצובה ונתנאל אפילו לא עזב אותי לשנייה והוא רק איתי, אנחנו נורא מאושרים יחד, ואנחנו כבר שנה יחד, ומקווים אפילו להתחתן..

לינור החברה הראשונה של רוי מצאה אהבה חדשה, אבל לא בחברת בנים, אלא בחברת בנות, כן כן היא לסבית.

ואושר?, אושר לא תאמינו.... היא עם בן דוד של  נתנאל, והם כבר חצי שנה יחד..

 

 

 

הסוף.....

 

 

 

_____________________________________________________________________________________________

 

 

מקווה שאהבתםם, ומוצאי חג נראה לי אני יעשה סיפור חדש...

 

 

 

 

אוהבת מלא מלא..

 

 

 

-ירדנושית = ]-

נכתב על ידי , 8/6/2008 17:44  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תחרות סיפורים+סליחה...


אוףףףף... אני נורא נורא נורא מתביישת לרשום פהה.... ואני לא צריכה לרשום למה כי אתם מביניםם..

אני לא עידכנתי מלא מלא מלא זמןן...

אומנם קראתי ת'סיפורים של האחרים, ולא הגבתי להם... ועל זה אני מממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש מצטערת,

אבל?? אני פשוט לא יכולתי להגיב נורא נורא התביישתי, אני לא יודעת מה יש לי....

מקווה שכל מי שאני קראתי לו הוא סולח...

אז סליחה סליחה סליחה סליחה...

 

אמממ... ועוד משהוו, לפני חודש בערך הייתה אצלנו סופרת בביצפר, והיא אמרה שכל מי שאוהב לרשום סיפורים, אז ירשום לה..

ואז אולי יוציאו על זה ספר... אני שלחתי לה את הסיפור שלי, והיא טיפה תיקנה לי אותו, והוסיפה פסיקים ונקודות, ואמרה לי להוסיף קטעים כי הסיפור היה קצר מדיי... = [[

אבל לא נורא, הוספתי קטעיםם... מקווה שהיא תאהב....

-אני רוצה גם לגיד שמחר אולי אני עושה פרק אחרון לסיפור שליי... הסיפור פשוט התבלגן לי בראש...

אני מקווה שהפרק יצא ארוךך מחר...

 

אהה ועוד משוו אחרוןןן..

אני מעלה לפה את הסיפור שרשמתי לה לתחרות סיפוריםם ארצית...

ותגיבו לי איך הוא....

 

 

אוהבת המוניםםם.... וסליחה על הכולל... (למרות שלא הרבה קוראים פה... חחח)

-ירדנושית = ]-

___________________________________________________________________________________________

 

אחי הבכור:

 

 

 

 

 

 

אף פעם לא ידעתי את הפירוש של: יום הזיכרון לחללי צה"ל. נכון, שידעתי את למה מתכוונים. ידעתי שחיילים נהרגים, ואימהות ואחים בוכים על יקיריהם, על שנהרגו, אך לא הבנתי באמת איך זה לחוות את הרגש הזה, להיות בתוך כל זה.

 

כיום כשאני בת שבע- עשרה, אני יודעת.  ואני רוצה לשחזר לכם את רצף האירועים שחוויתי, מגיל חמש- עשרה, את כל הרגשות המציפים אותי, ומעלים בי זיכרונות שאף פעם לא אשכח.

 

אני ואחי, שהיה אז בן עשרים, גדול ממני בחמש שנים, היינו חברים טובים, כמה שהייתי קטנה ממנו, ורבתי איתו המון, נשארנו תמיד החברים הכי טובים, הוא היה האח היחיד שלי., היה לי רק אח אחד, וכל כך נקשרנו אחד לשני. היו לנו כול מיני שמות גנאי, היו לנו סודות שסיפרנו אחד לשני, לפעמים היינו צוחקים יחד על אמא, שרצה אחרינו תמיד עם האוכל  והיו גם מריבות קטנות, על דברים שטותיים כמו: על איזה תוכנית נראה בטלויזיה, מי ישטוף את הכלים אחרי ארוחת הערב, ועוד.

 

"אחותי הקטנטנה, את מתכוונת לפנות לי את המקלחת, זה אני שמתגייס היום לא את", כך אמר לי אחרי שנים אחי הבכור אורי, ביום הגיוס.

"אורי, אתה מה זה לא מצחיק, אולי בגלל שקראת לי ככה אני לא יפנה לך את המקלחת?", החזרתי לו כהוגן.

"וואי גם את קטנה, את מזה לא מצחיקה, אם שכחת אני מתגייס היום, ואת צריכה לפנות לי את המקלחת, נכון?"

"לא לא, הנה סתם, אני מפנה לך", עניתי לו, בעודי צוחקת לי צחקוק קטן.

 

היינו משפחה קטנה אמא, פנינה, אבא שלמה, אחי הגדול אורי, ואני הקטנה, איילת , שכולם היו קוראים לי בכינוי 'מפונקת', ההורים שלי לא יכלו להביא עוד ילדים אחרי אורי, כך הם סיפרו לי, אבל הם אמרו שאחרי טיפולי הפריה רבים והמון בדיקות בסופם אמא הייתה בהיריון, וילדה אותי בניתוח קיסרי, היא אמרה שאני האור של המשפחה, ואורי טיפה קינא בי, כך אני חושבת.

 

"נו כבר תצאי", אמר אורי.

"אני יוצאת אני יוצאת", יצאתי לי חגיגית, עם חולצה לבנה, וחצאית תואמת.

"תקשיב, אחרי שתתקלח אני רוצה לשוחח איתך טיפה"

"וואו, איזה דרמטיות, קרה משהו?"
"לא לא, סתם", אמרתי בחיוך. "אני פשוט רוצה לדבר איתך", עניתי לו קצרות.

 

אחרי שיצא מהמקלחת, ניסיתי לשכנע אותו, "אולי לא תלך לגולני, תלך להיות מכונאי בחיל- אוויר, הרי למדת בבית- ספר מקצועי"|, אבל הוא בשלו: "אני לא יכול מתוקה, כל החברים שלי שם, ואני מרגיש שגם אני צריך להיות איתם", בקיצור הוא לא השתכנע.

 

אחרי השיחה הקצרה, כולנו נסענו, לבקו"ם. ראינו שם הרבה נערים, דומים לאח שלי. כולם חיכו בתור לאוטובוס כדי להתגייס. בחזית הבניין היה   מסך גדול , שעליו היה רשום באותיות אדומות, מתי כל אחד עולה לאוטובוס, כשהשם של אחי הופיע,

אמא שלי התחילה לבכות, גם אני בכיתי ואפילו העיניים של אבא זלגו מדמעות.

 כל המשפחה בכתה. אמא לא התנגדה שהוא ילך לצבא אבל בכל זאת הייתה  עצובה. כי היא לא רצתה שהוא יתגייס לקרבי, לפלוגת גולני, היא פחדה.

 

עברה חצי שנה מאז שאחי יתגייס. למרות העובדה שהוא הוציא הרבה גימלים כדי להשתחרר המפקדים אהבו אותו.  המפקדים אהבו אותו, הם אמרו שהוא יום אחד יהיה מפקד גדוד, ואולי אפילו יותר מזה, אבא היה מאוד גאה בבן החייל שלו, ואפילו אמא שנאלצה לכבס את הבגדים בכל פעם שהגיע לחופשה, הסתכלה עליו באהבה, פתאום הילד הקטן שלה, נראה לה פתאום גבר גבר, ואני?, אני אהבתי אותו יותר ויותר, הגעגועים כל כך שיגעו אותי, לא היה לי עם מי לחלוק סודות, עם מי לצחוק על אמא, שמנדנדת לנו לסדר את החדר, לא היה עם מי לריב, ולהשתטות.

פתאום האח, הדואג והתומך, העוזר והמחבק, שהיה צנום וביישן, נהיה פתאום גבר חסון ושזוף, התפתחו לו השרירים, הוא אמר שזה מהקורסים שהם עושים שם, כבר לא היה לי נעים להחליף בגדים כשהוא בסביבה, גם כשהוא התפשט והוריד את המדים יצאתי מהחדר.

הבית נהיה פתאום שומם ושקט בלעדיו, אחי כל כך חסר לי. עברה מאז רק חצי שנה, מדהים לראות איך הכול השתנה בחצי השנה האחרונה.

 

יום ההולדת שלי הלך וקרב, כל כך חשוב לי שאחי יהיה בו, כבר הכול היה מוכן, אמא קנתה לי עוגה נורא יפה, וגם טעימה, אני צרבתי המון דיסקים, כדי שתהיה מסיבה קטנה בבית, קיוויתי שיוציאו אותו הבייתה, או שלפחות הוא יוציא גימלים רק לכבודי.

 

ביום היום הולדת, ניסיתי לדבר איתו בטלפון, אך הוא לא ענה לי, כל כך דאגתי, חשבתי שקרה לו משהו, אך העצב שלי פג, כאשר הודיע שאולי הוא יבוא אם המפקדים יסכימו, לא רציתי לטפח תקוות שוא, אך עדיין נשארתי אופטימית.

כמה שעות עברו, והמסיבה התחילה, התלבשתי נורא חגיגי, וירדתי למטה, אמרתי להורים שלי שישארו למעלה, כי לא רציתי שהם ישתתפו, אמרתי להם שנלך איתם ביום למחרת לאיזה מסעדה, רק המשפחה, והם הסכימו.

כשירדתי ראיתי את כל הכיתה שלי כבר למטה וכולם חיבקו אותי,ואמרו לי מזל טוב, אבל שמתי לב בחיסרון אחי, אחי היה לי חסר, כל כך התעצבתי, ידעתי שלא צריך לטפח תקוות, חשבתי לי בליבי.

התחילו הריקודים, אני עשיתי את עצמי, כאילו אני שמחה, ולא חשבתי על אחי, כדי לא להיזכר שוב, ולהתעצב.

הריקודים נגמרו, והעוגה הגיעה, בידי חברתי הטובה, מיכל, היא שמה בתוכה 15 נרות, ואמרה לי לבקש משאלה, וכן, אני ביקשתי במשאלה שכולם יהיו בריאים, וכמובן, שאחי יבוא למסיבה, אפילו שכבר מאוחר.

אחרי שהבעתי משאלה שמעתי דלת נפתחת, וראיתי את אחי בפתח, כל כך מהר?, חשבתי לעצמי, ובלי לחשוב פעמיים, רצתי אליו וחיבקתי אותו, כאילו הוא רק שלי.

אחרי המסיבה, שמתי לב שזאת הייתה מסיבה כל כך יפה, והמתנה שהכי אהבתי, היא המתנה שהכי פה, ולדעתי זאת המתנה הכי יקרה שאפשר לתת.

 

המסיבה הסתיימה לה, ואני ואחי אספנו את כל הדברים, הבמבות והביסלי שנשפכו, והסוכריות שנדבקו לריצפה.

 אחרי שגמרנו לאסוף ביקש ממני אחי: "לכי תקראי לאבא ואמא"

"למה?", שאלתי.

"אני יגיד לך מתי שכולם יהיו למטה, כי זה חשוב".

כשהורי ירדו למטה, אחי אמר לנו לשבת אז ישבנו בסלון והוא התחיל לדבר.

"תקשיבו, אני יודע שעכשיו תהיו נגד, ותתנגדו לזה, אבל אני מצטער, יש מלחמה שתיערך בקרוב, ואני משתתף בה, אני יודע שעכשיו תפחדו עליי, אבל אל תדאגו, החברים שלי יהיו שם, ואתם יודעים, יש גם את מי ששומר מלמעלה, והוא ישמור עליי, הכול יהיה בסדר"

אני הייתי בהלם, לא היה לי מה להגיד, בלעתי את הגוש שנתקע לי בגרון, נורא לא רציתי לבכות, אבל מה לעשות?, ניסיתי וניסיתי, אבל בסוף, אני בכיתי, וכך גם אמא, וגם אבא, שהזיל אף הוא דמעות, למרות שהוא שומר הכול בלב.

"תקשיב לי, אתה לא הולך לשום מקום אתה נשאר פה", אמא הייתה הראשונה שהגיבה למקרה.

"אמא, אני כבר אמרתי, מצטער, איילת חמודה, יש לך משהו להגיד על זה?"

"אתה יודע, שאני אהיה נגד, הרי אתה יודע את זה", קמתי ורצתי לי לחדרי.

אחרי כמה דקות, שמעתי דפיקות על הדלת ואת הדלת נפתחת, ראיתי שזה אחי, אך לא רציתי להקשיב לו.

"איילת, נו, אל תדאגי, אני מצטער שאני מפיל את זה ככה, אבל מה לעשות, אני רוצה כבר להילחם, להרוג את הערבים הדפוקים האלה"

מבין כל הדמעות חייכתי לי חצי חיוך.

"נו, אז את מבינה איילת נכון?", וחייך חיוך חשוף שיניים.
"כן, אני מבינה, אבל חסר שיקרה לך משהו טוב?", אמרתי לו בחצי עצב חצי צחוק.

"נראה לך", הוא אמר לי, ואז הזכיר, "יש מי ששומר מלמעלה, והוא ישמור גם עליי"

 

 

כעבור כמה ימים התחילה המלחמה, לפני המלחמה אחי התקשר אלינו ודיבר עם כל אחד מאיתנו לפחות חצי שעה, הוא אמר לנו לא לדאוג, ושהכול יהיה בסדר.

אני נורא דאגתי, היה נראה לי שיותר מהשאר.

כשהתחילה המלחמה, לאמא הייתה הרגשה לא טובה שקרה משהו.

באותו לילה, לא ישנתי מרוב המתח, קמתי נורא מוקדם בבוקר, זה היה ב5 בבוקר.

ראיתי שאמא שלי ערה, ובוכה המון, מאותו רגע כבר ידעתי מה קרה לאחי, ידעתי שאחי, אחי האהוב, אחי הגדול, החבר הכי טוב, הדואג, המחבק, המחמם, ידעתי שאחי... נהרג.

 כעבור שבוע ערכנו לו הלוויה, הרבה אנשים באו, אפילו כאלה שלא ראיתי המון זמן, אחרי ההלוויה באו אלינו כל מיני נערים, לבית, הם היו חברים שלו מהצבא, אחד מהנערים ששירתו איתו, שלומי, אמר שהוא הציל לו את החיים, הרסיס כמעט פגע בו, אבל אחי הציל אותו מהרסיס, ומת בו במקום, זה היה שיא ההתפעלות, בגללו הוא מת?, אחי היה אדם כ"כ טוב, ובטח הוא עכשיו שומר על המשפחה מלמעלה.

 

מאז אני כבר מרגישה עמוקות מה זה יום הזיכרון לחללי צה"ל עבורי, אני כבר לא בוכה הרבה, אבל חשה את הכאב ומנסה להתגבר עליו, בכל דרך אפשרית.
אחי היה אדם כ"כ טוב הוא היה חבר טוב והציל כל אדם מצרה ומצוקה, כן ירבו כמוהו.

 

נכתב על ידי , 5/6/2008 14:09  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לירדנושית = ] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ירדנושית = ] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)