אולי המלאכים עצובים עכשיו?!
אולי בגלל זה אני תמיד עצובה?
אולי נועדתי להיות בן אדם פסימי
כי אני מוצאת שמשנה שעברה בתכלס שום דבר לא השתנה אצלי
כשהתחילה השנה החדשה החלטתי שאני אהיה בן אדם אופטימי
והשנה התחילה לי ממש ממש טוב אבל פתאום... פתאום הכל נהרס
פתאום הכל חוזר לאותו מצב כמו שנה שעברה
פתאום אני שוב רואה שחברות שלי מאכזבות אותי
שאני מנסה לדבר ואף אחד לא מקשיב
שאני נותנת מכולי אבל כשזה מגיע אליהם פתאום מתעלמים
פתאום לא מתייחסים
פתאום מתעלמים מהרגשות ומרגישים יותר טובים ממך
חברות הכי טובות שלך מתנשאות מעלייך! מרשות לעצמן להתעלם ממך ולפני
שבוע נפגשת איתם כמעט יום יום!
מרשות לעצמן לדבר איתך רק כשהן צריכות אותך
או להיות נחמדים אליך כשנהיה משעמם פתאום!!!
אני מספרת כמה דברים לחברה אפילו בדיחות
וצוחקים על זה טונה זמן בתור בדיחה פרטית ויום אחד
הילדה ועוד מישי מתחילות לצחוק על זה אז אני אומרת
"היי זה שלי ושל ___"
"לא את לא תביני זה בדיחה פרטית.." ואולי זה שטויות להתעצבן מזה
אבל... תכלס זה ממש מעצבן!
פתאום אנשים מתרחקים ממני כאילו אני עם איזה מחלה סופנית וכולם יכולים להדבק
וושוב,כמו שנה שעברה אני מרגישה כל כך לבד!
ואולי זה רק בראש
אבל הראש מפריע לי להמשיך להסתובב עם חברות שלי
הכי מעצבן אותי! שהם גם לא שמות לב!
וכן,חשבתי על לעבור בי"ס אבל לא משנה על איזה בי" לא משנה איפה
בכל מקום הכל היה יותר גרוע
ומצאתי שהכי טוב איפה שאני לומדת.. אבל שלא תחשבו שזה הסוף..
אם זה ימשיך ככה.. אני באמת יעבור..
למרות שלא בטוחה שלשנות סביבה ולברוח-זה הפתרון...
נ.ב
זה ממש לא פוסט רחמים
פשוט אני צריכה עזרה ולא יודעת מה לעשות יותר...
*עריכה*
שיר שאומר יותר מכל מה שכתבתי פה
כי האופטימיות כבר לא עוזרת
והשמחה כברא לא חוזרת
כי אין על מי לסמוך
והחיים הפכו מבוך
אז עוד שנה עברה
ואחרי הכל כלום לא השתנה
שום רגש לא עבר,
בלי לחזור
ושום הבעה על הפנים לא נעלמה,
בלי לזכור
אז אם חשבתם שהעצבות עוברת
בפנים אני תמיד זוכרת
ואולי.. אולי זאת רק אני,
ונועדתי להיות פסימית
ואולי.. אולי זאת רק אני
והאופטימיות היא רק זמנית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
