לפעמים אני תוהה לעצמי למה אני ציכה לעבור את כול זה.

אילו רק ידעתי שיהיו לי חיים טובים יותר לאחר המוות הייתי מתה ממזמן אבל זאת אף אחד לא יוכל להבטיח לי.

לפעמים נדמא לי שאני פשוט מצפה יותר מידי מכולם שאני חושבת שכולם יכולים לעשות את הכי טוב.

עם אני יכולה לסבול בצורה שכזאת למה אתם לא?

עם אני יכולה להעביר את הכאב כמשטח כאבים חזק למה אתם לא? אני לא שונה ממכם אני בדיוק כמוכם . כן, יכול להיותי שהכוח סבל שלי חזק משלכם.

ויכול להיות שאני מתאמצת יותר מיד לרצות אותכם. אולי אני  טועה. וכשכואב לי פיזית  אני יכולה להודות. אולי בעצם עדיף שאני אחזור לפסיכולוגית.

אני כול כך לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אבודה בשבילי העולם הגדולים

מול חדרים סגורים ועל פנהם דלתות נעולות.

מנסה לצאת לצעוק לבכות שמישהו יוציא אותי.

למרות שבעצם כול מה שרצית הוא להיות לבד שם.

להודות בכול האמת לנסות להאמין שעוד יש,

דרך לצאת. מהמבוי הסתום שבניתי לי במו ידי.

כול כך הרבה, הייתי אומרת המון טעויות

כול חיי בנוים משקרים ומטעויות שאני עושה

ומנסה לחפר עליהם.

כול מה שאני רוצה הוא לחיות.

איך זה קורה לי?!@

למה אני נבחרתי ?

איפה לחפש אשמים?

למה אני לא יכולה לצעוק לרקיע ושהכול התנפץ

אין לי לאן לרוץ, אין לי ממי לברוח חוץ מעצמי.

הדרך היחידה להפסיק לברוח מעצמי היא המוות.

הפחד שלי שהמוות ירדוף אותי בקבר.