סיפור קצר שכתבתי כשהיה לי מוזה בהשראת סרט יפה שראיתי..
המטרה שלו זה לא להיות ספרותי אין פתיחה אקספוזיציה וכל השטויות האלה זה סתם נכתב בשביל הכיף (:
**אין לו שם(לסיפור) =S**
אני זוכרת שראיתי ושמעתי את הכל!!!
מיהרתי לעלות למעלה כדי שאבא לא יראה אותי ויתעצבן
התמונות עדיין מהדהדות בראשי הכל מרגיש כל כך טרי וחי
המזוודות מונחות על מפתן הדלת היה שם גם משהו של הצבא עדיין לא ממש ברור לי מה זה..
נעלתי את החדר ועצמתי את העיניים כמו כשהיינו ילדים שחשבנו שכל הרע יעלם אם נעצום את העיניים ונפקח אותם.
במקרה שלי זה לא עבד, אז החלטתי לסדר את הארון. פתאום הרגשתי בלי שום כל קשר לסיטואציה, חדורת מוטיבציה אולי פשוט הייתי צריכה להעסיק את עצמי במשהו ולהסית את המחשבות ממה שרק הספקתי לראות ולשמוע.
התחלתי במרץ להוציא בגדים ולקפל אותם על המדף 2 טורים של ג'ינסים שוכבים כמו חיילים חולצות ערב, גופיות, חצאיות, חולצות בית ספר הכל!
ולפתע שמעתי צעקות מלמטה, גלגלי המכונית החלו לנוע וכל מה ששמעתי זה את קולו של הרכב שהלך והתרחק.
לפי מה שהבנתי אמא הייתה שם כי מס' דקות אחר כך יכולתי לשמוע את אבא שלי מדבר בטלפון " בואי לפה עכשיו, עכשיו אני אומר לך" הוא חוזר על המשפט פעמים אין ספור והטון עולה ויורד יכולתי לחוש את פעימות ליבי ראיתי את ידיי רועדות
ולא בגלל שפחדתי שהם הולכים להתגרש למען האמת זה לא עניין אותי בכלל למרות שהוא אבא שלי לא יכולתי להפסיק להרגיש את החשש שהוא יעשה לה משהו יכולתי כבר לדמיין אותה בסיטואציות שונות ומאיימות.
שמעתי את אמא נכנסת הביתה שמעתי צעקות שוב אך לא הבנתי דבר, הקולות הלכו ונחלשו ואיתם גבר הפחד שלי. עליתי למעלה והבטתי מבעד לחצי החלון הפתוח והפעם גם ראיתי את המכונית נוסעת האורות האדומים הבוהקים שלה הלכו והתרחקו במורד הרחוב ויכולתי לראות את ההשתקפות שלהם מבעד לרכב כחול
אך משהו היה מוזר בתמונה כי קולות הרכב נעלמו והאורות עדיין השתקפו באוטו הכחול.
בלי שום הכנה מוקדמת עזרתי אומץ קפצתי מהמיטה ורצתי למטה כמעט והחלקתי במדרגות ופתאום נזכרתי באח שלי ושאני לא רוצה שהוא ישמע מה מתרחש בבית אז חזרתי למעלה וסגרתי לו את דלת החדר.
רצתי במורד הרחוב מלאת היסוסים ופחדים אך גם מלאה בסקרנות, זה נכון, הסקרנות היא שהרגה את החתול אך לי לא אכפת למות כל עוד אני יודעת את האמת. אולי זה נשמע פתטי יהיר אפילו, אך מבחינתי זאת האמת.
יכולתי לראות שהאורות האדומים שייכים למכונית שלנו אבל היא לא זזה ממקומה היא עדיין הייתה רחוקה ולא שמעתי צעקות ובטח שלא דיבורים, לאט לאט ואני מתכוונת לממש לאט התקרבתי לכיוון המכונית שמעתי מעט צעקות אך שוב לא הבנתי כלום
וזה תסכל אותי יכולתי לאבד את העשתונות מחוסר הידיעה ועם זאת פחדתי להתקרב, פחדתי לדעת דברים שאני לא אמורה לדעת אז חזרתי לכיוון הבית אבל כשהגעתי הביתה רגשות הסקרנות הציפו אותי מחדש אז חזרתי לכיוון המכונית רק בשביל הדרך השני. הסתכלתי אבל לא הבנתי ולא ראיתי כלום ופתאום הציץ מישהו בין הצללים הוא דמה לדמותו של אבא שלי אז רצתי לכיוון הבית
רצתי כל עוד נפשי בי, ידעת שאם מישהו יתפוש אותי אני עלולה להסתבך בצרות.
חזרתי הביתה והפעם לתמיד.התיישבתי במטבח כשדלת הבית עדיין פתוחה ויכולתי לראות בזווית העין את פותחן הקופסאות, הסתכלתי עליו והתחלתי להרגיש עצבות וכאב אז לקחתי אותו והתחלתי לחתוך את הידיים לא רציתי למות, לא רציתי להתאבד ובטח שלא רציתי למשוך תשומת לב!
פשוט רציתי שיכאב לי קצת, להסיח את הכאב שבלב, לא רציתי להודות בזה אבל באיזה שהיא פינה הרגשתי אשמה בריב שלהם. 'אולי זה בגלל שלא קיפלתי כביסה' ' אולי זה בגלל שלא הדחתי כלים כמו שביקשו ממני' שחזרתי לעצמי את מהלך היום והבנתי שבכלל לא הייתי בבית ואז כבר הרגשתי ממש אשמה
אז רציתי להכאיב לעצמי רציתי למצוא דרך להעניש את עצמי ובהתאם לזמן ולמקום זה נראה לי "מושלם" (קצת אירוני לתאר את זה בתור מושלם בהתחשב במצב).
עליתי למעלה כשכל העיניים שלי מלאות דמעות, לא רציתי שאח שלי יתעוררו וגם לא רציתי שיראו אותי בוכה. האיפור נמרח על כל הפנים, הבטתי במראה שבשירותים ואמרתי לעצמי ' טיפשה! מה את עושה?? זה לא באשמתך תראי איך את נראת! לאן הגעת?? זה מה שאת רוצה??' כן אני יכולה להיות לפעמים מלודרמתית.
ושוב הגעתי לנק' המוצא- החדר ובפוזה הרגילה התיישבתי על המיטה ובהבטתי בחלון שצמוד אליה. הייתי שקועה בחלומות ותהיות כשהמכונית שלנו עברה, לא הספקתי לראות מי נמצא שם אבל אחרי 10 דק' ראיתי את ההורים יוצאים מתוך מונית, כן גם אני לא הבנתי את העניין.
אז רצתי למחשב העמדתי פנים כאילו כלום לא קרה ושיחקתי ב"סוליטר". שמעתי את ההורים מדסקסים למטה בלי צעקות הפעם, למרות שנשמעו מדיי פעם דפיקות על השולחן מצד אבא אבל לא משהו נוראי, מהדפיקות שהיעד שלהן הוא להבהיר את העניין.
הוא אמר משהו על זה שהיא כל הזמן חונקת אותו ושהוא מעודד אותה למצוא חברים ועוד משהו על זה שהוא לא יכול לחיות ככה וגם היא לא, היה מוקדם בכדי להחליט מי צודק או אם הם הולכים להיפרד או לא אז המשכתי לשחק והעיניים שלי נעצמו אט אט..
מסתבר שנרדמתי על השולחן כי כשקמתי בבוקר מצאתי את עצמי מקופלת על הרצפה מול המחשב (כנראה נפלתי) הגב החל לכאוב לי העיניים היו נפוחות מהבכי של אתמול והסקרנות עדיין בערה בי.
אז ירדתי למטה לראות מה קרה בסוף וראיתי שהמזוודות נעלמו, הכל נעלם ושאלתי את עצמי 'הם נפרדו ואבא עזב את הבית? או שהם פשוט החזירו הכל למקום?'.
הסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
