איכס! איכס! איכס! איכס! איכס! איכס! איכס!

די.כבר.

אני מתחרפנת ולא בא לי.

המחשבות האלה. תוקפות. בבום.

זה בלתי נשלט.

אני לא יכולה לעשות כלום נגד זה

לא יכולה להפסיק לחשוב על זה

אני שונאת את זה

אני שונאת אותו

אני שונאת את העובדה שהתנשקנו

אני נגעלת מזה

ובכל זאת.

זה לא יוצא לי מהראש.

זה מגעיל אותי.

אני לא אוהבת אותו. אני לא.

לא.לא.לא.לא.לא.לא.לא.לא.

זה קופץ לי לראש, זה לא מחשבות אפילו.

זה התקפים. זה פלאשבאקים. זה משהו שאני לא יוכלה לשלוט בו.

אני לא רוצה את זה.

הפעם באמת. אני באמת. לא רוצה.

בשום אופן.

לא בחלק הקטן הזה שממשיך לרצות אותו, או אולי רק ממשיך לאהוב אותו.

לא.

לא עושה לי טוב כבר. בשום צורה.

אז למה זה ממשיך ?

למה?

תעזבו אותי. תעופו לי מהראש. תנו לי להמשיך בחיים.

למה למחשבות אין כפתור OFF?

יש לי מחסום כתיבה ומחסום רגשות כ'כ חזקים.

אני דוחפת הכל הצידה למקום קטן, ובמקום זה מתעמקת באהבה עצמית מזויפת.

אני לא רגישה יותר. אני לא אכפתית יותר.

אני אדישה. לא אכפת לי.

רק מכמה דברים מאוד מסוימים.

עם הזמן אני נהיית פשוט קרש. אדישה. אפאתית.

כמוה.

וזה מפחיד אותי.

פרו אנה? כן.

משהו בתוכי התרקב.

מה שנשאר זאת העטיפה הזאת שנקראת הגוף שלי.

שלמעשה זה כל מה אכפת לי ממנו בימים האחרונים

והרגש והעומק, שומדבר.

שוב פעם ההרגשה הזאתי שאני לא יודעת איפה אני נמצאת.

ומה המקום שלי.

כנראה שזה בא עם הקטע של לעבור דירה.

 עפתי ביי.

יום אחד אני אגרום לך להעריץ אותי.